מכינה קדם צבאית מלח הארץ

מכינה קדם צבאית מלח הארץ

מכינת מלח הארץ היא מכינה מיוחדת מאוד. קודם כל היא נמצאת במקום קסום – עין גדי. דבר שני זו מכינה הדוגלת בשילוב. מגיעים בוגרי י"ב מהפריפריה, ומהמרכז. כאלו שצלחו בקלות את התיכון וכאלו שנשרו מהמסגרת או מאוד התקשו. כך מאמינים במלח הארץ ניתן לבנות חברה טובה יותר. הם יוצאים כל חודש למסע רגלי ולכן זקוקים לתרמילים שלנו.

מסע אתגר השומר הצעיר

מסע אתגר השומר הצעיר

לראשונה בשומר הצעיר, בחול המועד סוכות יוצאים הגרעינים למסע שבו יקבלו כלים מהותיים ופרקטים להובלת הקינים והגרעינים דרך הטבע והצופיות.

הם קיבלו מאתנו 19 תרמילים 

השומר הצעיר, השאילו 30 תרמילים (18 לדצמבר 2018):

מספר שנים שאנחנו נעזרים בעמותת משא למסע כדי לקיים טיולים בתנועה, לאחרונה יצאו חברי וחברות משלחת הקומונרים (ש"ש) למסע "אתגר", טיול שמכשיר לעמוד מול אתגרים, ולהגדיל את דימוי המסוגלות של הקומונרים על עצמם. הטיול הוא עם כל הציוד על הגב, ואם אין תיקים איכותיים, אין אפשרות לקיים את הטיול. וכאן משא למסע חוללו את השינוי המשמעותי.
תודה רבה על תרומתכם!

טבע ומהות

טבע ומהות

 לכבוד: חברי "משא למסע" הנפלאים!

לפני מספר שבועות יצאנו למסע טיפולי במדבר עם חבורה של 25 נגמלים. 
מסע שכזה הוא "פריצת דרך". הוא הזדמנות מדהימה וכמעט חד פעמית עבור אנשים הנמצאים בתהליך קשה וארוך של גמילה, לצאת ולפגוש את עצמם. המפגש של המטופל עם עצמו בטבע והעבודה האינטנסיבית בסביבה טיפולית שרק הטבע יכול ליצור, מהווים הזדמנות, עבור המטופל, לפרוץ ממעגל ההתמכרות.

עבורנו, הצוות של מרכז 'טבע ומהות' מסע עם נגמלים מסמים מהווה את אחת מנקודות השיא בעשייה שלנו. למעשה זוהי ההתגשמות של ה- Present Therapy הגישה טיפולית שלנו, אותה אנחנו לומדים, מלמדים ומפתחים יחד.

הצלחה של מסע שכזה אינה מובנת מאיליה. בכדי שמסע כזה יצליח יש צורך בשותפים רבים ומסורים.

רצינו לאמור תודה גדולה על היותכם שותפים להצלחת המסע!

תודה שנרתמתם לעזור לנו! תודה על כך שבזכותכם היו לנו תיקים מצוינים! המשתתפים נשאו על גבם את הציוד האישי שלהם במהלך 4 ימים. בזכותכם יכולנו לאפשר להם ציוד מתאים לכך.

התרומה והעשייה שלכם מעוררת הערכה רבה!

יוזמת ההנצחה, הכה מקורית, אשר ממשיכה את דרכו של חבר שלכם, מביאה עמה עשייה מבורכת ותרומה לקהילה. בעזרת התיקים אשר עוזרים למטיילים רבים ועזרו לנו במהלך המסע הטיפולי אתם ממשיכים את דרכו וזה פשוט מדהים!

היה לנו העונג להכיר אתכם והיה לנו הכבוד לקחת חלק במסע ההנצחה המדהים הזה.

תודה מיוחדת לאודליה המקסימה אשר דאגה למסירת התיקים, הייתה סבלנית, אדיבה ופשוט מדהימה!

בברכה ובתודה

צוות 'טבע ומהות'

קורס הישרדות מש"צים

מיכאל קיקואין מספר על קורס הישרדות מש"צים

מיכאל קיקואין חזר מקורס הישרדות שבו נשאו 10 חניכים תרמילים של משא למסע. הנה כמה מילים שכתב:
קורס הישרדות. כשמו הוא, קורס קשה אך עם הרבה הפתעות נעימות. חלק רואים 120 קילומטר של הליכה ממרגלות הר מירון לפסגת הר החרמון, אבל אני ראיתי 120 קילומטר של מימוש עצמי, להוכיח לעצמי שאני יכול פיזית, אבל יותר חשוב נפשית. עם קבוצה מדהימה ועוזרת, כשכל ה-15 קילוגרם ציוד על הגב לא מרגשים את הכובד. קורס שבו עוברים מרחקים עצומים ביום, אוכלים "אוכל" שמכינים על "סיר" מאולתר, וישנים ב"שקי שינה" בכפור של הגליל העליון והחרמון, מנווטים עם "מפה" לגמרי לא מעודכנת, עוברים משברים נפשיים בימים הראשונים אבל לא מוותרים, כי אחר-כך יודעים שזה נגמר, ובבית מחכה לנו המקרר, המקלחת, והמיטה שעד עכשיו חשבתי שזה הדבר הכי לא נוח בעולם. בקיצור, מהמעט שמותר לי לספר על הקורס, קורס הישרדות זו חוויה קבוצתית של מסע ישראלי, הליכה של מסע כומתה, וחברים לכל החיים.

פנימיית אשבל

פנימיית אשבל

לפני מספר שבועות נתקלנו בפוסט שפורסם בעמוד הפייסבוק של אגודת מדריכי הטיולים. בפוסט ביקש עמרי מקיבוץ אשבל עזרה בגיוס תרמילים למסע של חניכי הפנימייה שבקיבוץ. התקשרתי למנהלת הפנימיה ותוך כדי השיחה נכנס לה מייל שבו מישהו כתב לה – תיפני למשא למסע. זה היה מגניב. 
מסתבר שהפנימייה באשבל וקיבוץ אשבל באופן כללי זה פלא חלוצי-חינוכי מודרני. 
85 חברי קיבוץ אשבל בחרו לעסוק בחינוך. לשם כך הם הקימו את הקיבוץ בשנת 97. הם לוקחים את זה מאוד ברצינות. רבים מהם בוגרי תואר בחינוך ובפועל על בסיס קבוע הם באים במגע חינוכי עם כ- 4,000 בני נוער, במסגרות החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי. 
מצאנו באתר של הסתדרות המורים כתבה עליהם ובה ראיון עם חניך הפנימייה, אנחנו במשא למסע ממש שמחים לעזור לכזה מפעל חינוכי:
אבי (שם בדוי) היה בן שנתיים וחצי כשעלתה משפחתו מאתיופיה. מיד עם העלייה נשלחה המשפחה לאתר קרוואנים, משם עברה לעיירת פיתוח דרומית, ובסופו של דבר התמקמה ביישוב במרכז הארץ. במהלך המעברים הללו היטלטל אבי, היום בן 15, בין מסגרות שונות, כשהוא מתקשה למצוא בהן את מקומו, ולא פחות מזה, להתאקלם בין חבריו ובני גילו. לאחר שנואשו ממנו הוריו, נשלח לפנימייה חקלאית, אולם גם שם רב עם המדריכים וסולק.
רגע לפני שייפלט סופית ממערכת החינוך, פנה אבי לעליית הנוער וביקש לצאת שוב מהבית, הפעם רחוק מהבית, "למקום שאף אחד לא מכיר אותי". בעליית הנוער החליטו לשלוח את אבי ל"בית הנוער" שבקיבוץ אשבל. לפני חמישה חודשים הגיע לשם, ומאז, הוא אומר, הוא אדם אחר. "עד שבאתי לכאן חיפשתי תמיד צרות, התחצפתי והרבצתי בכל הזדמנות. גם כשהגעתי לאשבל לא התלהבתי. חשבתי שזה מקום משונה, שכולם פה חנונים. אבל הם התייחסו אלי מאוד יפה, גילו המון הבנה לקשיים שלי ודי מהר החלטתי, שאם אני רוצה שיהיה לי עתיד, אני חייב להישאר. היום אני רגוע, מדבר בשקט ובנימוס, והציונים שלי נעים בין 90 ל- 100. פשוט התחלתי ללמוד".

קורן טל

קורן טל

שנים חלמתי לעשות את שביל ישראל 
בשנה האחרונה התחלתי לארגן הכל, מפות, בגדים, ציוד 
אבל דבר אחד (ומשמעותי) היה חסר לי… וזה התיק, כסף לתיק לא היה לי. 
וכאן משא למסע נכנסו לתמונה. 
ישר נענו לבקשתי לתיק 
והביאו לי תיק חדש (מהנילונים!!) בשביל המסע. 
התיק נתרם על ידי משפחתו של נדב שהם ממצפה הושעיה. 
במהלך המסע עברנו ליד הושעיה ועצרנו שם ללילה. 
פגשנו חבר שלי מהושעיה שהחליט להצטרף אלינו וסיפר לנו שהוא מכיר את משפחתו של נדב. הוא סיפר לי את סיפור הגבורה של נדב שגבה את חייו באנפורנה שבנאפל.
שמחתי להנציח את נדב שהם בצעדי. 
ואני מקווה שעוד רבים יזכו ללכת בשבילים בזכותו ולהנציחו.

יובל במסע בצופים

יובל במסע בצופים

בחנוכה האחרון, כבכל חנוכה, יצאתי לטיול חנוכה של הצופים. ארבעה ימים במדבר במסלולים הכי קשים שבהם תיתקל בימיך כחניך כתנועת הצופים (וגם זה אומר עלינו משהו). סך הכל הלכנו שלושה ימים ועברנו 38 ק"מ. מתחילים ממצפה רמון והר גמל, עולים את שן רמון (ומחרחרים בסוף אל מול המכתש שנפרש לפנינו), חונים בעין ילק וביום הרביעי ממשיכים להר סהרונים, יורדים, והבייתה. בישלנו לבד על מדורות. ישנו באוהלים שאנחנו הקמנו. כל בוקר מקפלים את העיר הקטנה שבנינו בלילה וממשיכים לחניון הבא. המון קרם הגנה וזיעה. ריח של קייטנה, אבל במדבר. אלה הפרטים היבשים. זה לא משנה אם אילו היו ארבעה ימים או שבוע. מה שמשנה זה ההרגשה בטיול. 
גאווה. לא גאווה של מורה או מדריך שרואה חניך מצליח לעשות קשר מסויים. גאווה עמוקה וגאה הרבה יותר, שקשורה במבט על הקבוצה המדהימה שאני חלק ממנה, וההבנה של החוזק שלנו. חוזק שלא נמדד במספרי חניכים או במורלים. חוזק שנמדד בדממה. ביכולת שלנו לבוא, להקים אוהלים, לבשל, לאכול ולשיר יחד. להנות מהשקט והכוכבים, ובעיקר אחד מהשני.
ובנימה זו אני רוצה להודות לאותם אנשים נפלאים, שהסכימו לתת את המספר המועט של ימי החופש שהם מקבלים באמצע השנה, בתקופה הכי לחוצה עם המבחנים הכי מעצבנים, ולהתנתק. בלי טלפונים (כי אין קליטה), בלי שיעורים, ובלי הסחות דעת. רק אנחנו. 70 אנשים שרצו לצאת למדבר ולנסות להסתדר. גם עם התנאים אבל בעיקר אחד עם השני. שהקריבו את הנוחות של היום ואת ימי החופש היו מוקדשים לכל דבר שהוא, ויצאו למדבר כדי להתחבר, להנות, ולטייל. תודה נוספת וענקית מוקדשת לצוות המדריכים שלנו, שהצליחו ללמד אנשים שכבר שמונה שנים מטיילים בצופים משהו חדש על המדבר, והרבה על עצמם. צוות מדריכים שהיו דוגמה ומופת לא רק כמדריכים וכאחראים, אלא גם כאנשים.

ותודה אחרונה, שהיא הסיבה העיקרית לפוסט הזה, תודה למשא למסע. כל שנה חברי ואני מחליטים לאתגר את עצמנו בדרך שונה. שנה שעברה טיילנו על חאקי. השנה החלטנו לטייל עם תיקי תרמילאים, כשכל הציוד בפנים. והשאלה שחזרה הכי הרבה פעמים היא, למה שתעשו את זה? וכל פעם ששאלו, שמחתי מאוד להסביר. התחלתי בזה שרצינו אתגר, ואז עיקמו לעברנו פרצוף עם מבט של "הוא דפוק לגמרי". ואחר כך הוספנו שזה מקנה תחושה של חופש, ששום דבר אחר לא נותן. תחושה אמיתית שאתה אדון לעצמך, ושאתה יכול ללכת לכל מקום ולהישאר בסדר, רק בזכותך. זה ביטחון עצמי אמיתי. ואז בסוף הגענו לתשובה העיקרית "כי ככה לדעתנו צריך לטייל". לא רק כי זה יחסוך המון עליות ויאפשר גם לחניכים לא כל כך עמידים לצאת לטיול היקר הזה, אלא גם כי זה פשוט נכון. זה נותן תחושת ביטחון, זה מחייב אותך למתוח את עצמך ולהביא רק מה שאתה באמת באמת חייב, כי כל מה שאתה לא צריך, תסחב סתם. והמתיחה הזו גורמת לך להרגיש מאוד חזק. וזה גם גורם לך בכוח לסמוך על השכב"ג שלך ולהאמין שאם תצטרך עזרה, מישהו ייתן לך אותה, גם אם לו קשה באותה מידה. וזה פשוט יותר. זו חזרה למשהו עתיק ופשוט בעידן שנעשה כל כך מורכב וטכנולוגי. היכולת ללכת לכל מקום מתי שאתה רוצה בלי תלום במסך כזה או אחר, במקום או בכלום, כשכל מה שאתה צריך נמצא אצלך בתיק ואצלך בלב, היא משהו נדיר ביותר. 
וההחלטה הזו לא הייתה פשוטה. לאחר שלקחתי את התיק מנציגת משא למסע, שהייתה נחמדה להפליא, חשבתי אולי אני לא באמת אצליח. אולי זה קשה מדי. אבל החלטתי לנסות. ואחת הסיבות הייתה שלא רציתי לאכזב את גבי, זכרו לברכה. רציתי להנציח אותו בדרך המיוחדת כל כך שמשפחתו בחרה. ויצאתי עם התיק הגדול למסע, ונהניתי מכל רגע. גם מהתיק, וגם מהתחושה שעשיתי משהו טוב עבור מישהו שהאמין בדברים שהם עבורי האמת שלי. תודה ל"משא למסע" שאיפשרו לי לעשות זאת. מי ייתן ותמשיכו, בדרככם הייחודית, להנחיל ערכים טובים כל כך למי שמעוניין. להתראות ותודה על היחס המדהים.