פנימיית אשבל

פנימיית אשבל

לפני מספר שבועות נתקלנו בפוסט שפורסם בעמוד הפייסבוק של אגודת מדריכי הטיולים. בפוסט ביקש עמרי מקיבוץ אשבל עזרה בגיוס תרמילים למסע של חניכי הפנימייה שבקיבוץ. התקשרתי למנהלת הפנימיה ותוך כדי השיחה נכנס לה מייל שבו מישהו כתב לה – תיפני למשא למסע. זה היה מגניב. 
מסתבר שהפנימייה באשבל וקיבוץ אשבל באופן כללי זה פלא חלוצי-חינוכי מודרני. 
85 חברי קיבוץ אשבל בחרו לעסוק בחינוך. לשם כך הם הקימו את הקיבוץ בשנת 97. הם לוקחים את זה מאוד ברצינות. רבים מהם בוגרי תואר בחינוך ובפועל על בסיס קבוע הם באים במגע חינוכי עם כ- 4,000 בני נוער, במסגרות החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי. 
מצאנו באתר של הסתדרות המורים כתבה עליהם ובה ראיון עם חניך הפנימייה, אנחנו במשא למסע ממש שמחים לעזור לכזה מפעל חינוכי:
אבי (שם בדוי) היה בן שנתיים וחצי כשעלתה משפחתו מאתיופיה. מיד עם העלייה נשלחה המשפחה לאתר קרוואנים, משם עברה לעיירת פיתוח דרומית, ובסופו של דבר התמקמה ביישוב במרכז הארץ. במהלך המעברים הללו היטלטל אבי, היום בן 15, בין מסגרות שונות, כשהוא מתקשה למצוא בהן את מקומו, ולא פחות מזה, להתאקלם בין חבריו ובני גילו. לאחר שנואשו ממנו הוריו, נשלח לפנימייה חקלאית, אולם גם שם רב עם המדריכים וסולק.
רגע לפני שייפלט סופית ממערכת החינוך, פנה אבי לעליית הנוער וביקש לצאת שוב מהבית, הפעם רחוק מהבית, "למקום שאף אחד לא מכיר אותי". בעליית הנוער החליטו לשלוח את אבי ל"בית הנוער" שבקיבוץ אשבל. לפני חמישה חודשים הגיע לשם, ומאז, הוא אומר, הוא אדם אחר. "עד שבאתי לכאן חיפשתי תמיד צרות, התחצפתי והרבצתי בכל הזדמנות. גם כשהגעתי לאשבל לא התלהבתי. חשבתי שזה מקום משונה, שכולם פה חנונים. אבל הם התייחסו אלי מאוד יפה, גילו המון הבנה לקשיים שלי ודי מהר החלטתי, שאם אני רוצה שיהיה לי עתיד, אני חייב להישאר. היום אני רגוע, מדבר בשקט ובנימוס, והציונים שלי נעים בין 90 ל- 100. פשוט התחלתי ללמוד".

קורן טל

קורן טל

שנים חלמתי לעשות את שביל ישראל 
בשנה האחרונה התחלתי לארגן הכל, מפות, בגדים, ציוד 
אבל דבר אחד (ומשמעותי) היה חסר לי… וזה התיק, כסף לתיק לא היה לי. 
וכאן משא למסע נכנסו לתמונה. 
ישר נענו לבקשתי לתיק 
והביאו לי תיק חדש (מהנילונים!!) בשביל המסע. 
התיק נתרם על ידי משפחתו של נדב שהם ממצפה הושעיה. 
במהלך המסע עברנו ליד הושעיה ועצרנו שם ללילה. 
פגשנו חבר שלי מהושעיה שהחליט להצטרף אלינו וסיפר לנו שהוא מכיר את משפחתו של נדב. הוא סיפר לי את סיפור הגבורה של נדב שגבה את חייו באנפורנה שבנאפל.
שמחתי להנציח את נדב שהם בצעדי. 
ואני מקווה שעוד רבים יזכו ללכת בשבילים בזכותו ולהנציחו.

יובל במסע בצופים

יובל במסע בצופים

בחנוכה האחרון, כבכל חנוכה, יצאתי לטיול חנוכה של הצופים. ארבעה ימים במדבר במסלולים הכי קשים שבהם תיתקל בימיך כחניך כתנועת הצופים (וגם זה אומר עלינו משהו). סך הכל הלכנו שלושה ימים ועברנו 38 ק"מ. מתחילים ממצפה רמון והר גמל, עולים את שן רמון (ומחרחרים בסוף אל מול המכתש שנפרש לפנינו), חונים בעין ילק וביום הרביעי ממשיכים להר סהרונים, יורדים, והבייתה. בישלנו לבד על מדורות. ישנו באוהלים שאנחנו הקמנו. כל בוקר מקפלים את העיר הקטנה שבנינו בלילה וממשיכים לחניון הבא. המון קרם הגנה וזיעה. ריח של קייטנה, אבל במדבר. אלה הפרטים היבשים. זה לא משנה אם אילו היו ארבעה ימים או שבוע. מה שמשנה זה ההרגשה בטיול. 
גאווה. לא גאווה של מורה או מדריך שרואה חניך מצליח לעשות קשר מסויים. גאווה עמוקה וגאה הרבה יותר, שקשורה במבט על הקבוצה המדהימה שאני חלק ממנה, וההבנה של החוזק שלנו. חוזק שלא נמדד במספרי חניכים או במורלים. חוזק שנמדד בדממה. ביכולת שלנו לבוא, להקים אוהלים, לבשל, לאכול ולשיר יחד. להנות מהשקט והכוכבים, ובעיקר אחד מהשני.
ובנימה זו אני רוצה להודות לאותם אנשים נפלאים, שהסכימו לתת את המספר המועט של ימי החופש שהם מקבלים באמצע השנה, בתקופה הכי לחוצה עם המבחנים הכי מעצבנים, ולהתנתק. בלי טלפונים (כי אין קליטה), בלי שיעורים, ובלי הסחות דעת. רק אנחנו. 70 אנשים שרצו לצאת למדבר ולנסות להסתדר. גם עם התנאים אבל בעיקר אחד עם השני. שהקריבו את הנוחות של היום ואת ימי החופש היו מוקדשים לכל דבר שהוא, ויצאו למדבר כדי להתחבר, להנות, ולטייל. תודה נוספת וענקית מוקדשת לצוות המדריכים שלנו, שהצליחו ללמד אנשים שכבר שמונה שנים מטיילים בצופים משהו חדש על המדבר, והרבה על עצמם. צוות מדריכים שהיו דוגמה ומופת לא רק כמדריכים וכאחראים, אלא גם כאנשים.

ותודה אחרונה, שהיא הסיבה העיקרית לפוסט הזה, תודה למשא למסע. כל שנה חברי ואני מחליטים לאתגר את עצמנו בדרך שונה. שנה שעברה טיילנו על חאקי. השנה החלטנו לטייל עם תיקי תרמילאים, כשכל הציוד בפנים. והשאלה שחזרה הכי הרבה פעמים היא, למה שתעשו את זה? וכל פעם ששאלו, שמחתי מאוד להסביר. התחלתי בזה שרצינו אתגר, ואז עיקמו לעברנו פרצוף עם מבט של "הוא דפוק לגמרי". ואחר כך הוספנו שזה מקנה תחושה של חופש, ששום דבר אחר לא נותן. תחושה אמיתית שאתה אדון לעצמך, ושאתה יכול ללכת לכל מקום ולהישאר בסדר, רק בזכותך. זה ביטחון עצמי אמיתי. ואז בסוף הגענו לתשובה העיקרית "כי ככה לדעתנו צריך לטייל". לא רק כי זה יחסוך המון עליות ויאפשר גם לחניכים לא כל כך עמידים לצאת לטיול היקר הזה, אלא גם כי זה פשוט נכון. זה נותן תחושת ביטחון, זה מחייב אותך למתוח את עצמך ולהביא רק מה שאתה באמת באמת חייב, כי כל מה שאתה לא צריך, תסחב סתם. והמתיחה הזו גורמת לך להרגיש מאוד חזק. וזה גם גורם לך בכוח לסמוך על השכב"ג שלך ולהאמין שאם תצטרך עזרה, מישהו ייתן לך אותה, גם אם לו קשה באותה מידה. וזה פשוט יותר. זו חזרה למשהו עתיק ופשוט בעידן שנעשה כל כך מורכב וטכנולוגי. היכולת ללכת לכל מקום מתי שאתה רוצה בלי תלום במסך כזה או אחר, במקום או בכלום, כשכל מה שאתה צריך נמצא אצלך בתיק ואצלך בלב, היא משהו נדיר ביותר. 
וההחלטה הזו לא הייתה פשוטה. לאחר שלקחתי את התיק מנציגת משא למסע, שהייתה נחמדה להפליא, חשבתי אולי אני לא באמת אצליח. אולי זה קשה מדי. אבל החלטתי לנסות. ואחת הסיבות הייתה שלא רציתי לאכזב את גבי, זכרו לברכה. רציתי להנציח אותו בדרך המיוחדת כל כך שמשפחתו בחרה. ויצאתי עם התיק הגדול למסע, ונהניתי מכל רגע. גם מהתיק, וגם מהתחושה שעשיתי משהו טוב עבור מישהו שהאמין בדברים שהם עבורי האמת שלי. תודה ל"משא למסע" שאיפשרו לי לעשות זאת. מי ייתן ותמשיכו, בדרככם הייחודית, להנחיל ערכים טובים כל כך למי שמעוניין. להתראות ותודה על היחס המדהים.

חן דבסטני

חן דבסטני

הרבה מאוד זמן רציתי לטייל בדרום הארץ.
ככה, איך שאני, עם תיק על הגב, מים, אוכל ומפה.
חג הסוכות התקרב וכך גם הטיול, והתחלתי לחשוב על הציוד שאקח.
מיד עלה לי העמוד שעשיתי לו לייק בפייסבוק "משא למסע"
מאוד התלהבתי מהיוזמה המרגשת כשנחשפתי אליה בפעם הראשונה והחלטתי ליצור קשר.
זה היה קל וקצר, דיברתי עם אודליה המקסימה שמיד התאימה עצמה אליי ומסרה לי את התיק.
התרגשתי מאוד.
לפני שיצאתי לטיול הדפסתי את הכתבה שנעשתה על ערן ז"ל וגם את הפרטים שנרשמו על גבי, שלזכרו נתרם התיק.
בטרמפ, בדרך לדרום קראתי את הדברים ושיתפתי את שותפיי לנסיעה.
הסיפורים היו פשוט מצמררים. מה הסיכוי שהסיפור האהוב על ערן בילדותו יהפוך למציאות אך בדרך עקומה שהיא כזו כואבת? הסיפור שעזר לו לחלום, הפך להיות כזה שגודע את כל החלומות…
וגבי- לקרוא את הסיפור, לראות את התמונה, ולהחזיק את התיק בידיים יוצר סיטואציה משמעותית.
זו הפעם הראשונה שטיילתי כך עם כל הציוד על הגב, ולא עשיתי התאמות של התיק אליי לפני כן. זו הייתה טעות. לא מעט זמן מהטיול התיק הכביד עליי, היה לי כל כך לא נוח ואף הקשה עליי.
אפילו היו מצבים של תסכול וייאוש.
ואז פתאום חשבתי שאולי זה בעצם מאוד סימבולי. יש לי משא במסע. משא כבד. אני מרגישה קושי, אני מרגישה כאב, ועם זאת גאווה אדירה ואחריות גדולה: אני הולכת עם תיק על הגב בארץ שלנו, תיק שמנציח אדם שהיה עולם ומלואו, אדם שאהב לטייל, אדם שגם כן עבר קשיים בטיוליו וידע להתמודד איתם. אדם שחווה גם כן תסכול, תוך שראה נופים עוצרי נשימה וחווה חוויות חד פעמיות. אני יכולה רק לדמיין את האדם ולנסות ללמוד מאותו דמיון המבוסס על סיפורו.
החיבור בין המסע הראשון שלי בתצורה כזו, למשא שהיה על כתפיי- המסמל חלומות והגשמות, תקוות ורצונות, קושי וכאב, ובסוף גם הרבה אופטימיות היה מיוחד ועוצמתי.
גבי וערן- הייתם איתי בטיול, לאורך כל הדרך. מי יודע, אולי גם תהיו בטיולים הבאים… מקווה שהסבתי לכם גאווה וקצת נחת, אפילו שאיננו מכירים… נכנסתם לי ללב. תודה.

נדב שהם

נדב שהם

"נדב סחב את תמר על הגב וכבר לא הצלחנו להתקדם בסופה.
כבר לא נוכל לעזור לה, תשאיר אותה ונמשיך, אמרתי.
נדב לא היה מסוגל לעזוב אותה. בסוף המשכנו אבל כוחותיו של נדב כבר לא עמדו לו"
המשפט הזה – של מטייל שנקלע באוקטובר 2014 לסופת השלגים הקטלנית בהר אנפורנה בנפאל יחד עם נדב שהם ותמר אריאל – לא עזב אותי כל אותו השבוע. הדבקתי בזה גם את מירי שמלמדת איתי של"ח, ובאותו שבוע סיפרנו לכל התלמידים על נדב ועל תמר, שני מטיילים ישראלים שיצאו לטרק פשוט ויפה בנפאל ונקלעו לסופת שלגים נוראית שבה, יותר מכל דבר אחר, נמדדו ערכים של חברות, רעות ועזרה הדדית.
אמרנו לתלמידים – בלי לגרוע מחלקם של יתר המטיילים – ששניהם, וכמותם אגם לוריא, היו בקצה הסקלה של הערכים האלה וזו הסיבה שכל השלושה מצאו את מותם בסופה. כי מי שלא היה מסוגל להפסיק לעזור ולהתחיל לדאוג גם לעצמו בשלבים האלו – שילם בחייו.
המחשבה הבאה עלתה מאליה: להנציח את נדב שהם ז"ל בפרויקט "משא למסע" שעיקרו השאלת תרמילי גב למטיילים. לפני כמה ימים, בעקבות תרומת תרמיל לפרויקט, פנינו לטובה, אמו של נדב, והצענו להקדיש לו את התרמיל הזה, שנתרם על ידי יערה רובינזון. באופן מקרי לגמרי, הפנייה נעשתה בשבוע שבו חל יום הולדתו, וטובה התרגשה מאוד ונתנה את הסכמתה. מעכשיו יישא אחד מתרמיליו של "משא למסע" את הכתובת "לכבוד נדב שהם" – וינציח כך את הצעיר בן ה-30, בן הישוב הושעיה שבגליל, מהנדס וסטודנט לתואר שני בטכניון, שלא היה מסוגל לעזוב מאחור שותפה למסע גם כשהיה ברור כי טמון בכך סיכון עצום לחייו-שלו.

 

התרמיל של גבי

התרמיל של גבי אינגל חוזר לחוגי סיירות.

שמי ניר כפרי, מכפר אוריה, הגעתי למשא למסע אחרי חיפושים רבים אחרי תיק מתאים בכמה חנויות. ידעתי שאני בתקופת מעבר ולכן התלבטתי לגבי התרמיל. פניתי לאורי מלמד והסברתי לו את העניין. כשהוא שמע שאני מחוגי סיירות של קק"ל הוא מיד חשב שיהיה מתאים שאקח את התרמיל של גבי אינגל אטייל איתו מספר חודשים, אחשוף בפני חניכים אחרים את המיזם ואת סיפורו של גבי שהיה גם בוגר חוגי סיירות וכמובן שאהנה מהתרמיל.
ואכן התרמיל היה ממש טוב ונוח והתאים למסלולים הארוכים שאנחנו עושים. על הדרך (תרתי משמע) הנצחתי גם את מיזם משא למסע שהוקם לזכרו של ערן אלון וגם את גבי אינגל בוגר חוגי סיירות שתיקו נתרם למיזם. 
תודה רבה.
ניר

שקד ומתן על שביל ישראל

שקד ומתן על שביל ישראל

55 ימים שאנחנו תקועים אחד בתחת של השני, אוכלים ביחד, ישנים ביחד,קמים בבוקר ביחד,הולכים עשרות קילומטרים כל יום ביחד,מתלוננים על כל דבר אפשרי ביחד,בוכים מרוב צחוק ביחד, צוחקים על העולם ביחד, מזבלים אחד לשני את המוח במשך שעות, מפנטזים על מאכלים ומשקאות קרים ביחד..
אז אחרי שהתחלנו לפני חודשיים בקיבוץ דן שבצפון והדרך לחציית הארץ נראתה ארוכה כמו נצח, הצלחנו לעמוד במשימה כמו גברים אמיתיים, טיפסנו כל הר אפשרי ועלינו כל מעלה שנראה בלתי אפשרי, לא ויתרנו ולא נשברנו גם כשהיה קשה – והיה קשה!, שרדנו את הנגב שנראה כאילו הוא לא נגמר, סחבנו על הגב כמו חזירים אמיתיים והכי חשוב – סבלנו את הריח אחד של השני אחרי שבועות בלי מקלחת, חולצה אחת מטונפת שאיתה הלכנו כל החודשיים האלה, מכנס אחד, והרבה זיעה!! אז הנה סוף סוף אני גאה להציג את התמונה שמתחילת הטיול אנחנו מציירים אותה בראש – הנפת דגל ישראל על ראש הר צפחות שלמרגלותינו מפרץ אילת. 
מגיע לנו כל הכבוד אח יקר! 1000 קילומטר זה דבר שהוא לא בא ברגל!……חוץ מבמקרה שלנו בעצם —

 ראש הר צפחות

אליענה בשביל

אליענה בשביל

שלום. קוראים לי אליענה. בקיץ האחרון אחרי שסיימתי ללמוד את התואר הראשון שלי החלטתי להגשים חלום ולצאת לשביל ישראל. כבר בימים הראשונים בשביל הבנתי שעם התיק שהשגתי אני לא אוכל להמשיך לטייל כי הוא היה לי נורא לא נוח. נזכרתי שחברה סיפרה לי על מיזם 'משא למסע' ויצרתי קשר עם אודליה שבשיחת הטלפון הייתה כ"כ נעימה ואדיבה. ביקשתי מההורים שלי שכשהם באים לבקר אותי בכינרת שיביאו איתם את התיק. הם הגיעו עם שני תיקים(!!) כדי שאוכל לבדוק איזה מבניהם יותר מתאים לי. בחרתי באחד מהם ומיד הרגשתי את ההבדל לעומת התיק שיצאתי איתו, פתאום נהיה לי הבה יותר קל ונוח. התיק שקיבלתי היה ממש חדש ואיכותי ושינה בצורה משמעותית את חווית ההליכה עם סחיבת המשקל הרב (16 ק"ג!!).

במשך החודשיים בהם טיילתי עם התיק חשבתי המון על הצעירים שנהרגו בזמן שעשו את הדבר שאני הכי אוהבת- לטייל בעולם. ההליכה עם התיק העניקה למסע שלי משמעות נוספת- הרגשתי שאני הולכת כדי להמשיך את המסעות שהם לא השלימו. אגם לוריא שנהרג בסופת השלגים בנפאל ושעם התיק לזכרו הלכתי ליווה אותי ברוחו וכמוהו ליוו אותי גם חברתי הדס בן שושן שנהרגה במפולת סלעים בהודו ואור אסרף שנהרג בנפאל ושאת חברתו פגשנו בשביל. הם ועוד רבים וטובים היוו השראה להמשך ההליכה גם בזמנים מאתגרים פיזית ונפשית, ויש הרבה כאלה בשביל..
אז תודה רבה אודליה ואורי על עוד שיעור בנתינה ללא ציפייה לקבלת תמורה ובסבר פנים כ"כ יפות. מעריכה מאוד, אליענה, שביל ישראל חשוון-כסלו התשע"ו

טלילה

שביל ישראל – טלילה

עצות ליוצאים לדרך/ספר הטאו/לאו צה 
בית 
כדאי שיהיה קרוב לאדמה
לב
חשוב לשמור פתוח
מגע בין אנשים
חייב עדינות וחסד
שותפות
היא קודם כל נאמנות
כשיש סדר לא צריך חוקים
כדי להצליח צריך להשתמש גם במחשבה
כל תנועה דורשת את זמנה הנכון.

כשלא 
מתלוננים
מתגלה
המהות 
ולא
הפגמים

השיר-דקלום שלמעלה ליווה אותי במסע שתוכנן ונתפר במשך זמן רב במטרה להגשים חלום ולטייל בשביל ישראל. המסע שלי בנופי הארץ סימל עבורי סיום של תקופה בחיים. נפרדתי מעשר שנים של נעורים, של הרפתקנות, של נועזות וספונטניות, של הליכה לקראת הלא נודע, ושל הבדידות. עשר שנים גם חלפו מאז הפטירה המצערת של אבא שלי, ולא הייתה דרך טובה יותר להקדיש לו חלק במסע מאשר לזכות להזכיר את ערן אלון בפרוייקט ההנצחה הראוי להערכה "משא למסע", שהלוואי והיה לי רעיון לפרוייקט דומה לזכר אבא שלי. ומנגד, המסע סימל עבורי את תחילתה של תקופה של התמסדות, עבודה, זוגיות ומשפחה, חזרה הביתה.

למדתי לחוש מרחקים ברגליים ובעיניים. למדתי עד כמה אנחנו קטנים. למדתי שכגודל הציפיות גודל האכזבות. על בדידות. על הגוף שלי, על השרירים, על תזונה. על זמן ומרחב.

והטבע ליווה אותי כמו אלוהים. מרהיב, מנחם, מאיים, מתסכל, פראי, רוחני, מפליא, בלתי מובן, מגוון, מסתורי.

המסע עוד לא הושלם. והדרך עוד ארוכה, כמו תמיד. וטוב שכך.

מכתב מעידו

מכתב מעידו

כשערן נהרג לקחנו (החברים) מצלמת וידאו והגענו לבית של הוריו. גלית אחותו ישבה בחדר של ערן וסיפרה מול המצלמה בעיקר על הילדות של ערן ועדכמה העריצה אותו כבר מאז. עידו הבן הבכור שלה היה תינוק ופס הקול של הראיון היה מלא ברעשים של תינוק שמנסה לדבר בשלב שעדיין לא מכירים את המילים. 

לפני שבועיים היא התקשרה. "עידו יוצא למסע ישראלי". היה קשה להאמין… מסע ישראלי זה בכיתה י"א.
עידו רצה ללכת עם התרמיל שמנציח את דוד שלו, אותו הכיר רק דרך הסיפורים. 24 השעות הראשונות של מסע ישראלי הן מאוד אינטנסיביות, אבל יש בהן כמה דקות מאוד מיוחדות שנקראות בדד. כל אחד יושב לבד בשטח ומקבל דף ועט לכתוב:

מכתב לערן!

שלום ערן, זה אני עידו אחיין שלך הצעיר כן זה שלא ממש זכה לראותך.
על פי הסיפורים היית אדם נפלא, חכם מאוד, תחרותי ואהבתך לטיולים הייתה גדולה. לפי מה שמספרים עליך היינו מתחברים בקלות רבה. פעם שהייתי קטן בבית הספר היסודי קצת פחדתי לפתוח את הסיפור שלך ולספר אותו, החברים הקרובים היו היחידים שידעו על העניין.
אני ממש רציתי להכיר אותך ולעשות דברים יחד. הבנתי שאלו דברים שכל כך רצית לעשות איתי, כמו לדוג ולטייל ולגדל חיות. אהבתך לטבע הייתה עצומה וגם אני מאוד מתחבר לנושא זה. 
גם שלא היכרתי אותך על פי כל הסיפורים והתמונות והזיכרונות אתה מודל לחיקוי בשבילי 
אוהב עידו.