עוזי לוי (23.09.94-21.05.16)
עוז לוי נולד בשמחת תורה, ב-23.9.1994 בראשון לציון.
כל מי שהכיר את עוז כינה אותו עוזי. מעבר להיותו מלא עוז, הוא היה כזה עוזי מיוחד במינו, גדול מהחיים, שובב עם לב זהב ועם נשמה גדולה.
עוזי גדל והתחנך בראשון לציון, סיים בהצלחה מרובה את לימודיו במגמת הקולנוע בתיכון רביבים בשנת 2012 והתגלה ככישרון בתחום הצילום. תחביבו העיקרי היה טיול וצילום סטילס והפגין יצירתיות יוצאת דופן בביה"ס בהפקות צילום שונות – לקולנוע, טקסים ועוד אבל במיוחד הפליא לצלם טבע בטיולים הרבים שיזם, בישראל ובחו"ל, בשעות בלתי שגרתיות (כמו זריחות) ובאתרים מיוחדים במינם.
במרץ 2013 התנדב לסיירת עורב של חטיבת גבעתי, הוא הוכר כחייל בודד בצה"ל (מאחר והוריו עברו להתגורר באנגליה) היה לוחם וחובש קרבי והתקדם לתפקיד חובש פלוגתי של פלס"ר גבעתי. במהלך שירותו הצבאי שירת בשטחים והשתתף במבצעים לרבות במבצע "צוק איתן" בקיץ 2014.
במרץ 2016 עוז השתחרר מצה"ל ולאחר כשבועיים נסע עם 19 חבריו לסיירת עורב, אותם הוא כינה "האחים שלי" לטיול במזרח הרחוק. טיול אותו יזם, תכנן וניהל לכל אורכו. בפסח חזרו רוב החבר'ה לישראל ועוז נשאר עם שלושה חברים מהסיירת שנפגשו עם שקד כץ, חבר ילדות קרוב של עוז והחמישה המשיכו לטייל יחד.
ב- 14.5.16 עוז וחבריו טיילו בסאפה שבווייטנאם. כשהגיעו לפסגה אמר עוז לשקד: "וואו אחי!" ומספר שניות לאחר מכן החליק על סלע רטוב ונפל, וכתוצאה מהנפילה נחבל בראשו באורח אנוש. שקד חברו ביצע בו פעולות החייאה ופינה אותו לביה"ח בווייטנאם, שם עוז נלחם על חייו במשך שבוע ימים, ובתאריך 21.5.16 נפטר בטיסה בדרכו לטיפול בישראל.
עוז ניחן בתכונות יוצאות דופן:
היה גבוה ובלט מעל כולם, 2.03 מ' (ואולי שניים-שלושה סנטימטר יותר) ואמנם היה משכמו ומעלה והיווה דוגמא לאחרים, אך הסתכל בגובה העיניים לכל אדם.
עוז היה נכון לעזור לכל אדם. החל מהגננת בגן, המורה בביה"ס וכמובן בצבא ובמלחמה.
אחרי הצבא התנדב לעזור לכל חבריו שהתקשו בהזמנת כרטיסי טיסה והתארגנות לטיול ותמיד הוביל את כולם בנועם ובסבר פנים יפות ובחיוך גדול ולמעשה הוא היה זה ששכנע את חבריו לצאת לטיול הגדול מיד לאחר השחרור.
עוז היה מוקף בהמוני חברים ובאנשים שהוא כבש את ליבם, היה חביב על כולם ואהוב במיוחד, ועל אף שהוגדר חייל בודד, מעולם לא הרגיש כך, גם כשהתנדב להשאר בבסיס בחגים כדי שהחבר'ה יחגגו אותם עם משפחותיהם. עוז התגלה כחבר אמת באירועים רבים ולכל חבריו, תומך ומסייע בכל עת, בכל מצב וללא תנאי ותמיד עם חיוך על הפנים הטובות, גם ובמיוחד כשהיו קשיים עוזי ידע לעזור ובמקביל להעלות את מצב הרוח.
עוזי היה שמח ומלא חדוות חיים, ידע לצחוק ולהשתטות גם במצבים קשים וגרם לאחרים לחיוכים גדולים וזכרונות טובים ומצחיקים המיוחדים לו. האופטימיות שלו היתה מעוררת השראה.
עוז היה חכם, מוכשר ומאוד יצירתי, הוא היה מאלתר פתרונות יצירתיים למצבים שונים ורבים הסיפורים אודות כשרונו המיוחד במינו בצילום, ביצירה ובפתרון בעיות ובהפתעות שונות ומשונות, היו חברים שהשוו את עוז למקגייוור…
עוז היה "לוחם צדק", בעיקר צדק חברתי, וזעם כאשר הבחין במקרי מרמה או אפליה חברתית, והיה מוכן להילחם בעקשנות עבור אחרים למען הצדק, על אף שזו עלתה לו לעתים במחיר אישי ועל אף שלא נתבקש ובכך רכש לו חברים רבים מכל קצוות הקשת החברתית בישראל ובתפוצות (בפולין, באנגליה, בקנדה ואף במזרח הרחוק).
כולנו מאמינים שעוזי ממשיך ומטייל בעולם, עוזר לכל מי שמבקש עזרה (אתם צריכים רק לבקש והוא יענה לכם מיד! זה בדוק. מניסיון!) ורוחו הטובה ממשיכה להשפיע על רבים וטובים בתחומים שונים, בעיקר בתחום הטיול והצילום.
שתפו אותנו בחוויות מהעולם כולו עם עוזי האהוב, ב #עוזאיתנו והרגישו חופשי להעלות תמונות לעמוד הפייסבוק שלו:
Oz Levy Remembering
מוריה גרין, פברואר 2020:
חזרתי לא מזמן מהטיול בהודו. כהרגלי, לפני הטיול, פניתי לעמותת "משא למסע" לבקש את התיק של עוז לוי על מנת לטייל עימו. הפעם, התיק לא היה זמין, וקיבלתי את התיק של גבי אינגל.
במהלך הטיול, מול נופי ההימאליה, פתחתי ועיינתי מספר פעמים בפנקס של גבי, ולמרות שכמעט כבר ידעתי את תוכנו בעל פה, קראתי שוב ושוב. גבי טייל בסין, מונגוליה ועוד. לבסוף, נקטע טיולו בניו זילנד, ימים ספורים לפני שהיה אמור להתקדם ליעד הבא, לאחר אסון טבע שגרם למותו ומות חברו.
הרגשתי שבאמצעות הקריאה בחוברת – שוב ושוב – יכולתי לטעום, ולו מעט, מהאישיות המיוחדת של גבי- בחור רציני, שאהב לטייל יותר מהכל, בארץ ישראל ובעולם כולו. כל פעם, כשהגעתי לסוף של החוברת, הייתי מרגישה צביטה בלב, על הסיום הלא צפוי, על האובדן. הייתי קוראת את החוברת, וכל פעם מקווה שהסוף יהיה שונה, אבל החוברת כמובן לא השתנתה וכך גם לא המציאות.
שולחת חיבוקים למשפחתו וחבריו של גבי, אני יודעת שאף פעם לא אשכח את מה שלמדתי עליו באותו טיול בהודו, והתחושה שתמיד תלווה אותי מהסיפור שלו הוא לצאת, לטייל, להגשים את הדברים החשובים לי, כמו שאימו של גבי כותבת לו בשיר אישי- "לרקום חלומות".
עוז כמובן היה איתי במסע הזה גם כן, אחותו עמית נתנה לי השראה וביטחון מהטיול שלה בהודו, ונסעתי בעקבות הלב שלי, אל הלא נודע.
מודה ומוקירה על הזכות הנדירה "לטייל" יחד עם המלאכים המיוחדים האלה, ולעמותת "משא למסע" על היוזמה הכל כך חשובה. הפעם, יצא לי לספר לא מעט ולהסביר לאחרים על העמותה ופעילותה, מקווה שכל מטייל ייקח עימו תיק לזכר מלאך, חבר או מכר חדש, ועל ידי כך ימשיך את הטיול של אותו המלאך.
מעיין שלהוב, דצמבר 2019:
לפני כמה ימים סיימתי את שביל ישראל, מקיבוץ דן שבצפון עד אילת הדרומית.
יצאתי למסע הזה עם שאלות ושאיפות, בתקווה שאצליח לענות עליהן.
זה היה מסע מאתגר מאוד פיזית. כאבי ברכיים, שלפוחיות, וגב שסחב המון.
ומנטלית אתגר אותי אפילו יותר. התבוננות עצמית מבלי לברוח, לעמוד בקבלת החלטות והתמודדות עם קושי בסיטואציות חברתיות ואישיות.
ואני שמח על כל זה, כמעט כל יום ליוותה אותי איזו תבונה חדשה על עצמי ועל הארץ הנפלאה שאני חי בה. הכרתי המון אנשים חמים לאורך הדרך, קיבלתי לא מעט מהטבע הייחודי והמדהים של הארץ, וזכיתי לצבור המון רגעים של אושר ושמחה ופשטות עם אנשים אהובים שהכרתי בדרך: Shahar Argaman, Itay Gilboa, Tamar Tzioni, Yuval Herman, Michal Broday.
ואני רוצה להכיר תודה למישהו שהיה חלק גדול ותרם לי מאוד למסע הזה, ושלצערי הר מאוד, לא זכיתי לפגוש, עוז לוי.
עוזי נולד וגדל בראשון לציון. היה לוחם וחובש בפלס"ר גבעתי ולחם בצוק איתן. ב-2016 עוז השתחרר מצה"ל ושבועיים לאחר מכן נסע לטיול במזרח עם חבריו. ב-14.05.16 הגיעו לסאפה בוויטנאם. כשהגיעו לפסגה, עוז החליק על סלע רטוב ונפל. כתוצאה מהנפילה נחבל בראשו באורח אנוש. עוז נלחם על חייו במשך שבוע ימים ובתאריך 21.05.16 נפטר בטיסה בדרכו לטיפול בישראל.
לצערי הרב אני ועוזי לא נפגשנו. אבל סיפורו ורוחו ליוו אותי בכל השבילים והצוקים והנופים. ולאט נוצרה מחויבות שקטה בינינו: הוא שמר עלי בדרך והכיר לי לשמור על חיי ואני סיפרתי את סיפורו למטיילים אחרים. עצוב מהסיפור אך שמח מההזדמנות שניתנה לי לעשות זאת.
תודה לעמותת 'משא למסע' שממשיכה ומנציחה את סיפורו של עוז ועוד סיפורים רבים אחרים באמצעות התיקים. ותודה שאפשרו לי לחוות את שביל ישראל בצורה מיוחדת ומלמדת יותר.
אריאל מייזל (13 לאוגוסט 2019):
בשבוע האחרון יצאתי לקורס הישרדות של מש"צים, של"ח. זהו הקורס האחרון בסדרת הקורסים והוא מאוד אינטנסיבי וקשה. במשך שבועיים אנחנו לומדים לשרוד, עם כל הציוד על הגב, אותו אנחנו נושאים בתרמיל. על מנת לשרוד את הקורס הזה ולעבור אותו בשלום הייתי מאוד זקוק לתרמיל חזק, נוח, ומתאים למבנה הגוף שלי. החלטתי לפנות למשא למסע. וקיבלתי את התרמיל של עוז לוי, שחבריו כינו אותו עוזי. עוז שירת בסיירת עורב גבעתי והשתתף במבצע צוק איתן.
עוז לוי יצא לטיול אחרי צבא בוייטנאם ובסאפה שבצפון המדינה נהרג לאחר שהחליק על סלע ולאחר מכן נפטר מפציעתו.
קראתי את הסיפור של עוז בספרון שבתרמיל, וללא ספק הוא הביא לי השראה. קראתי שעוז פיזר סביבו רוח טובה והיה הרוח החיה בארגון הטיול לוייטנאם. התחברתי לזה.במסע אליו יצאתי, קורס ההישרדות, היינו קבוצה של 21 אנשים ועל מנת לעבור את הקורס הזה בשלום חשוב מאוד שכל חברי הקבוצה ידאגו אחד לשני.
היה לי הכבוד להנציח את עוז, הוא נתן לי השראה ולימד אותי מהי רעות.
עומרי ששון, מכניסט ממכינת גל, משתף מסדנת השטח (11 לאפריל 2019):
אני אספר בקצרה על החוויה שעברתי אבל קודם כל רציתי להתייחס לעוז, שריגש אותי מאוד.
קודם כל, ממש התחברתי לנושא הצילום. אני בוגר מגמת קולנוע ומאוד מחובר לתחום! מעבר לזה, מהסתכלות על התמונות ועל הפנים של עוז ישר רואים ומרגישים את כל מה שהיה כתוב – את הרצון שלו לתרום, שמחת החיים, הרצון לצאת ולטייל והכי חשוב ערך החברות! אומנם לא הכרתי את עוז (וצר לי על כך) אבל אני בטוח, ממה שכן קראתי, שהוא היה אישיות מיוחדת במינה מלאת אהבה וערכי חברות.
ועם כל התיק הזה אני יצאתי למסע!
אני, עומרי ששון, תושב היישוב כוכב יאיר, צור יגאל, מכיניסט במכינת ״גל״ מחזור י״א.
המסע שלי הוא היה סדרת שטח בה היינו צריכים לפתח מיומנויות שטח למיניהן כגון: ניווט, בישול, בניית מכסה והכל בכוחות עצמנו (וכמובן שכל הציוד בתיק). היו הליכות מרובות בחום לא נורמאלי ושמש חזקה. אם לומר את האמת על עצמי, אני ילד שהיה דיי מפונק בחייו, עד עכשיו. היה לי ממש קשה להתמודד עם כל זה וכמובן שאני לא היחיד. במהלך הסדרה פרשו שישה מחבריי למכינה, אבל אותי זה לא שבר! אני המשכתי ולא וויתרתי!
למדתי המון על עצמי , בעיקר על היכולות שלי מול מה שאני חושב שאני מסוגל למה שאני מסוגל באמת. זה היה הקושי הכי גדול גם, ההתמודדות לבד עם דברים שלא עשיתי עד היום אבל הצלחתי בכל מקרה!!! באחד הלילות היינו צריכים לישון לגמרי לבד, בקור, ובחוץ נשבה רוח נוראית. בניתי לי מכסה והדלקתי מדורה ומרוב הקור בכל לא בישלתי, פשוט נכנסתי לשקש והחלטתי שאני קורא על עוז. וזה פשוט נתן לי מוטיבציה למתוח את הגבלות שלי ולהמשיך לעשות את מה שאני עושה, גם אם קשה לי.
אז תודה רבה על ההזדמנות ללמוד ולהתפתח. על ההזדמנות להכיר את עוז, ואת עצמי. תמיד אזכור את הרגע שבו הסיפור של עוז נתן לי חיזוק ואת עוז בכללי. מעריך מאוד!!!! ותודה רבה!!!!!
גל מזרחי (5 לפברואר 2019):
אל משא למסע הגעתי מתוך אובדן גדול של חייל שהדרכתי, עוז לוי, שבהיכרות קצרה היה אחד האנשים הכי קסומים שזכיתי להכיר ולהכניס ללב. עוז נהרג בטיול של אחרי השיחרור עם כל הצוות, טיול שלא הפסקתי לשמוע עליו כשהדרכתי אותם, פחות מחודש לפני שיצאו אליו.
לפני הטיול שלי, פניתי לאורי לגבי התרמיל של עוז, אך בגלל מיקום גיאוגרפי לא התאפשר לי להגיע אל התרמיל של עוז בהתראה קצרה, אז הוא קישר ביני לבין ציפי, ששכלה את גיא הבן שלה לקראת סוף הטיול הגדול שלו. בדיעבד, אני מרגישה זכות גדולה, זכות ענקית, להכיר את גיא דרך עיניה של אמו. אחרי שישבתי עם ציפי ושמעתי את כל הסיפור, היה בי צורך להגיד לך,ציפי, שאני מרגישה בלב שלם שברגעיו האחרונים, גיא היה באחד המקומות שהוא הכי אוהב – בפסגה. גיא היה בדרך לפסגה של הר, בפסגה של הטיול שלו, ואני מרגישה שהיה לו טוב, ואיזה אושר זה שגיא הספיק לכבוש כל כך הרבה פסגות, וחווה כל כך הרבה אושר בעצמו.
חודשיים עם המוצילה על הגב, חודשיים שכל דובר עברית שאל אותי מה זה הפאץ' שתפור לי עליה, מי זה גיא בן זאב ששמו רקום על התיק. זכיתי לספר, אולי את המעט שידעתי, אבל הרגשתי שעוד אנשים למדו קצת מי היית.
אני בטוחה שהסיפור נכנס להם ללב כמו שלי הוא נכנס. יודעת שבאיזשהו מקום על איזושהי פסגה, הם יחשבו עליך. ואני, כמה ימים לפני שחזרתי לארץ, אחרי רגע של שבירה בטיול שלי, שישר אחריו הגיע הרגע הכי מאושר, עליתי על אחד הגגות ומולי הייתה את השקיעה הכי קסומה שראיתי בכל הטיול אם לא בכל החיים. השמיים לגמרי נפתחו, ושם ברגע הזה חשבתי עליך. אולי לא על פסגה של הר, אבל ידעתי איזה אושר הרגשת, איזה אושר זה טיול ואיזה חופש מוחלט. הרגשתי שאתה לוקח חלק בשקיעה הזאת, כבר לא רק בתור שם שרקום לי על המוצ'ילה… ומבחינתי, היתה לי הזכות הכי גדולה בעולם להכיר אותך.
תודה על הזכות להכיר את ציפי, שאיפשרה לי להכיר את גיא בדרך שלה. תודה על היוזמה המדהימה אשר "משא למסע" מקדמים ופשוט עוזרים לכל כך הרבה משפחות להנציח ולשמר את הזיכרון. זכות גדולה ויוזמה ענקית שאני שמחה שלקחתי בה חלק.
ברגע בו קראתי את הספרון הקטן על גיא, שמחובר למוצילה, וקראתי על השירים שכתב, חלקם בטיול וחלקם בכללי בחיים, הרגשתי שזה סימן שדווקא אל השם הזה הגעתי. כתבתי גם אני בטיול, ובחרתי להוסיף משכתבתי לספרון הקטן, וגם לפה.
"כְּמוֹ בְּרַכֶּבֶת הָרִים, שֶׁרוֹעֲדוֹת הַבִּרְכַּיִם וְאִם רַק הָיְתָה לָהּ אופציה לַעֲצֹר אֶת הַכֹּל וְלָרֶדֶת. ובָעֵינַיִם עֲצוּמוֹת הִיא מְטַפֶּסֶת לְמַעֲלֶה, וְהִיא בִּכְלָל לֹא צִפְּתָה לִהְיוֹת זֹאת שֶׁפּוֹרֶשֶׁת יָדַיִם וְזֹאת שֶׁפּוֹתַחַת עֵינַיִם וְהִיא בִּכְלָל לֹא צִפְּתָה ליהנות מֵהַפַּחַד. כְּמוֹ עַל מִדְרָכָה, כְּמוֹ לִטְעוֹת בַּפְּנִיּוֹת שֶׁהֲרֵי הִיא הָלְכָה בָּהֶן כְּבָר לְפָחוֹת חָמֵשׁ פְּעָמִים. גַּם שָׁם רוֹעֲדוֹת לָהּ הַבִּרְכַּיִם, גַּם שָׁם הִיא חוֹשֶׁבֶת לַעֲצֹר. ובְרֶגַע אֶחָד, שֶׁדּוֹמֶה לְהַרְבֵּה רְגָעִים אֲבָל לָהּ הוּא שׁוֹנֶה, הִיא פּוֹרֶשֶׁת יָדַיִם ופוֹתַחַת עֵינַיִם וְיוֹדַעַת לִפֹּל בְּלִי לָדַעַת לְאָן.
וְאוּלַי הִיא כְּבָר לֹא רוֹצָה לָרֶדֶת
וְאוּלַי כְּבָר אֵין לָהּ פָּחַד לְפַחֵד מִמְּנוֹ"
יובל שפירא (1 לינואר 2019):
אני מכינסט ממכינת אדרת בקיבוץ רבדים.
לקראת מסע דרום שלנו, חיפשתי תיק טוב ונחשפתי לפרויקט דרך חניכה אחרת במכינה.
זכיתי בתיק לזכרו של עוז לוי. התיק שימש אותי והקל עליי את המסע משמעותית. בנוסף לכך, הרגשתי זכות ללמוד את סיפורו של עוז והצטערתי לשמוע על לכתו בטרם עת.
אני רוצה להודות למשפחת לוי על התרומה שלהם ועל כך שאיפשרו לי גם להנות מהטיול וגם להחשף לסיפורו המיוחד של בנם עוז.
מוריה בר (16 לאוקטובר 2018):
עוזי.
שמחה שיכולנו לטייל עם חלק ממך, שמחה שליווית אותנו למרות שהיית שם בצורה קצת אחרת. שמחה שזכיתי לעלות לפיסגת ההר, לשבת מול הנוף, ולהוציא את הפנקס שלך, לראות תמונות ולקרוא קצת עלייך. יושבת וקוראת, ונזכרת ששכחתי לאפות עוגיות במיוחד עבור האירוע, כמו שתכננתי. העוגיות שכל כך אהבת כשהייתי מכינה לצוות ושולחת לבסיס. ואם הייתי שוכחת, כמו ששכחתי עכשיו, היית דואג להזכיר לי- ששבת בבסיס לא שווה בלי העוגיות של מוריה. שמחה כשאני נזכרת בזיכרונות. שמחה שהתיק הזה היה איתי בגאורגיה, והיה עם אחרים בהודו, נפאל, דרום אמריקה וכל מקום אחר בעולם. שמחה, וכואבת. -מוריה♡-
@עוזאיתנו
26 לאוגוסט 2018:
שלום, אני טל ואני מש"צ בן 17 מראשון לציון. אני כותב את הפוסט הזה חודש אחרי קורס הישרדות. קורס השרדות למי שלא מכיר זה קורס של שבועיים שבהם יש חפירות ארכאולוגיות, בניית רפסודה וחציית הכנרת עלייה ולבסוף, שבוע של 120 קילומטרים עד פסגת החרמון. ניסיתי לעכל את החוויה כמה שאפשר גם אחרי, לעבור על דברים שכתבתי במהלכו ולהסתכל מלא בתמונות משם. את המסע הרגשתי שאני עובר בצורה קצת מיוחדת, כי אני הולך ועל גבי השם: "עוז לוי" מודפס. זאת אומרת, בדרך כזו או אחרת אני מנציח פה את עוז! קראתי עליו וגם ראיתי כמה הדף שלו בפייסבוק מטופח וזה מדהים! מכל מה שקראתי הבנתי שעוז היה תמיד זה שיודע איך להרים את כולם, וכולם תמיד אהבו אותו והעריצו אותו. עוז מודל לחיקוי, הוא היה לוחם ונהנה מכל רגע עד הרגע האחרון בו נהרג על פסגת הר הוייטנאם בטיול של אחרי צבא.אני מעריץ את עוז ומקווה שהצלחתי להנציח אותו כראוי.
יקיר ביתן (1 לאוגוסט 2018):
לפני שנתיים וחצי איבדנו את עוז, חבר, אח, שותף וחלק מאיתנו. עוז נהרג במהלך טיול של אחרי צבא בוייטנאם.
אחרי שלוש שנים שחיינו זה לצד זה, ועברנו את כל מה שעברנו זה היה בלתי נתפס.
עד היום זה בלתי נתפס. מבחינתי אתה עוד חבר מהצוות שלא יצא לי לראות כבר תקופה, ושכבר הגיע הזמן שנשב על איזה חומוס ביחד.
החלטנו באופן לא רשמי כצוות שבכל דרך שנוכל נכיר לאנשים את הדמות והאדם שעוז היה.
עוז היה החבר של כולם. אין בצוות מישהו שעוז לא נתן לו את התחושה שהוא החבר הכי טוב שלו. לכל אחד היה את הבדיחות הפנימיות שלו עם עוז. עוז פשוט ידע מה יוציא מכל אחד את החיוך.
ידע איך לרכך במשפט רגעים קשים ולהכניס את כולם לפרופרציות.
לפני כשנה חבר מהצוות הכיר לנו את 'משא למסע'. עמותה שמטרתה להנציח תרמילאים ישראלים שנהרגו במהלך הטיול. ההנצחה נעשית על ידי השאלת תרמילים למטיילים. על כל תרמיל תפור פאץ לזכרו של מטייל.
הצוות בפה אחד החליט לתרום 2 תרמילים לעמותה להנצחתו של עוז.
לפני כחצי שנה אשתי ואני החלטנו לצאת לטייל במזרח, היה חשוב לי להשאיל את התרמיל על שם עוז.
את האמת אני לא מרגיש שעוז איתי בכל רגע ורגע, מבחינתי זה רק עניין של זמן עד שאשלח לו הודעה אם בא לו לצאת, אולי באמת לאיזה חומוס..
אם תשאלו אותי איך עוז היה מנסה לעלות לי עכשיו חיוך הוא היה אומר לי שהיינו 'כעכים'.
השומר הצעיר לקחו השבוע 25 תרמילים (30 ליוני 2018):
השבוע יצאנו לטיול של חמישה ימים בשומר הצעיר , מסע "בשביל ישראל" אל המסע הצטרפה קבוצה מאד מיוחדת מהתנועה שלנו, של צעירים בני 18 מכל העולם שגדלו בקני התנועה בארצות שונות והם באים לישראל ל"שנת הכשרה", לא היתה קבוצה מתאימה מזו שתצטרף למסע שלנו בגלל התכנים הציוניים והחברתיים שמדברים במסע.
את התיק של עוז לוי קיבל אחד החניכים הארגנטינאים , שלא היה לו תיק לטיול בגלל היותו תייר בארץ.
על עוז לוי נכתב שהיה חייכן ואדיב וחבר טוב, אני מודה לעמותת משא למסע שבעזרתה איפשרנו גם לחניכי התנועה העולמית להיות שמחים ולהינות מהטבע יחד עם חבריהם לקבוצה.
אז תודה רבה על התיקים , שתמשיכו לשמח עוד מטיילים בארץ ובעולם ולהנציח בצורה כל כך מרגשת את אותם מטיילים
נוני בן גיאת רכזת טכני " שביל ישראל" השומר הצעיר.
בסרטון – החבר'ה מארגנטינה
רועי מנחם במזרח (ינואר 2018):
אחד מהדברים החשובים למסע מוצלח הוא תרמיל טוב.
אני בחרתי להשאיל תרמיל מהעמותה בשם "משא למסע" הבחירה הכי טובה שעשיתי!
מלבד העובדה שהתיק שקיבלתי הוא אחד התיקים הכי טובים שקיימים, הוא תיק עם משמעות. קבילתי עליי להמשיך את דרכו של עוז לוי. נער מוכשר ואהוב על כולם.
לאורך כל הטיול הרגשתי שעוז איתי, עוזר לי בהכל.
אם זה הדברים הקטנים כמו להגיע בדיוק בשנייה שהאוטובוס עוזב ואם זה בדברים הגדולים.
היה לי העונג להמשיך את דרכו של עוז.
ואני מוכיר תודה לעמותה שנתנה לי להיות חלק בזה.
תודה רבה על הכל
אלחנן, ויטנאם (נובמבר 2017):
אני אחרי צבא ויצאתי לטיול לוייטנאם. ההתארגנות והחיפוש אחרי תרמיל לקחה אותי לחבר טוב שלי, תום, שהנציח חבר טוב שלו, ששמו עוזי במסגרת פרוייקט ההנצחה משא למסע. תום היה עם עוזי באותו הצוות בצבא אבל עוזי נהרג דווקא בטיול של אחרי צבא, טיול אותו עשה עם חבריו מהצוות. הוא נהרג לפני כשנה וחצי.
לפני הטיול שלי לא ידעתי על עוזי הרבה. היום אני יודע עליו המון מכיוון שקראתי עליו והתעניינתי וחקרתי איזה אדם היה. במהלך הטיול דיברתי עליו עם אנשים…
הפרוייקט הזה מדהים… זאת הנצחה שמגיעה לקהל רחב של אנשים שיכירו את עוזי בזכות זה, ושיפיצו את הסיפורים האלה לעוד ועוד אנשים.
כל הכבוד לפרוייקט הזה וליזמים.