מכתב מעידו

כשערן נהרג לקחנו (החברים) מצלמת וידאו והגענו לבית של הוריו. גלית אחותו ישבה בחדר של ערן וסיפרה מול המצלמה בעיקר על הילדות של ערן ועדכמה העריצה אותו כבר מאז. עידו הבן הבכור שלה היה תינוק ופס הקול של הראיון היה מלא ברעשים של תינוק שמנסה לדבר בשלב שעדיין לא מכירים את המילים. 

לפני שבועיים היא התקשרה. "עידו יוצא למסע ישראלי". היה קשה להאמין… מסע ישראלי זה בכיתה י"א.
עידו רצה ללכת עם התרמיל שמנציח את דוד שלו, אותו הכיר רק דרך הסיפורים. 24 השעות הראשונות של מסע ישראלי הן מאוד אינטנסיביות, אבל יש בהן כמה דקות מאוד מיוחדות שנקראות בדד. כל אחד יושב לבד בשטח ומקבל דף ועט לכתוב:

מכתב לערן!

שלום ערן, זה אני עידו אחיין שלך הצעיר כן זה שלא ממש זכה לראותך.
על פי הסיפורים היית אדם נפלא, חכם מאוד, תחרותי ואהבתך לטיולים הייתה גדולה. לפי מה שמספרים עליך היינו מתחברים בקלות רבה. פעם שהייתי קטן בבית הספר היסודי קצת פחדתי לפתוח את הסיפור שלך ולספר אותו, החברים הקרובים היו היחידים שידעו על העניין.
אני ממש רציתי להכיר אותך ולעשות דברים יחד. הבנתי שאלו דברים שכל כך רצית לעשות איתי, כמו לדוג ולטייל ולגדל חיות. אהבתך לטבע הייתה עצומה וגם אני מאוד מתחבר לנושא זה. 
גם שלא היכרתי אותך על פי כל הסיפורים והתמונות והזיכרונות אתה מודל לחיקוי בשבילי 
אוהב עידו.