יובל במסע בצופים

ותודה אחרונה, שהיא הסיבה העיקרית לפוסט הזה, תודה למשא למסע. כל שנה חברי ואני מחליטים לאתגר את עצמנו בדרך שונה. שנה שעברה טיילנו על חאקי. השנה החלטנו לטייל עם תיקי תרמילאים, כשכל הציוד בפנים. והשאלה שחזרה הכי הרבה פעמים היא, למה שתעשו את זה? וכל פעם ששאלו, שמחתי מאוד להסביר. התחלתי בזה שרצינו אתגר, ואז עיקמו לעברנו פרצוף עם מבט של "הוא דפוק לגמרי". ואחר כך הוספנו שזה מקנה תחושה של חופש, ששום דבר אחר לא נותן. תחושה אמיתית שאתה אדון לעצמך, ושאתה יכול ללכת לכל מקום ולהישאר בסדר, רק בזכותך. זה ביטחון עצמי אמיתי. ואז בסוף הגענו לתשובה העיקרית "כי ככה לדעתנו צריך לטייל". לא רק כי זה יחסוך המון עליות ויאפשר גם לחניכים לא כל כך עמידים לצאת לטיול היקר הזה, אלא גם כי זה פשוט נכון. זה נותן תחושת ביטחון, זה מחייב אותך למתוח את עצמך ולהביא רק מה שאתה באמת באמת חייב, כי כל מה שאתה לא צריך, תסחב סתם. והמתיחה הזו גורמת לך להרגיש מאוד חזק. וזה גם גורם לך בכוח לסמוך על השכב"ג שלך ולהאמין שאם תצטרך עזרה, מישהו ייתן לך אותה, גם אם לו קשה באותה מידה. וזה פשוט יותר. זו חזרה למשהו עתיק ופשוט בעידן שנעשה כל כך מורכב וטכנולוגי. היכולת ללכת לכל מקום מתי שאתה רוצה בלי תלום במסך כזה או אחר, במקום או בכלום, כשכל מה שאתה צריך נמצא אצלך בתיק ואצלך בלב, היא משהו נדיר ביותר. 
וההחלטה הזו לא הייתה פשוטה. לאחר שלקחתי את התיק מנציגת משא למסע, שהייתה נחמדה להפליא, חשבתי אולי אני לא באמת אצליח. אולי זה קשה מדי. אבל החלטתי לנסות. ואחת הסיבות הייתה שלא רציתי לאכזב את גבי, זכרו לברכה. רציתי להנציח אותו בדרך המיוחדת כל כך שמשפחתו בחרה. ויצאתי עם התיק הגדול למסע, ונהניתי מכל רגע. גם מהתיק, וגם מהתחושה שעשיתי משהו טוב עבור מישהו שהאמין בדברים שהם עבורי האמת שלי. תודה ל"משא למסע" שאיפשרו לי לעשות זאת. מי ייתן ותמשיכו, בדרככם הייחודית, להנחיל ערכים טובים כל כך למי שמעוניין. להתראות ותודה על היחס המדהים.