שביל ישראל – טלילה

כשלא 
מתלוננים
מתגלה
המהות 
ולא
הפגמים

השיר-דקלום שלמעלה ליווה אותי במסע שתוכנן ונתפר במשך זמן רב במטרה להגשים חלום ולטייל בשביל ישראל. המסע שלי בנופי הארץ סימל עבורי סיום של תקופה בחיים. נפרדתי מעשר שנים של נעורים, של הרפתקנות, של נועזות וספונטניות, של הליכה לקראת הלא נודע, ושל הבדידות. עשר שנים גם חלפו מאז הפטירה המצערת של אבא שלי, ולא הייתה דרך טובה יותר להקדיש לו חלק במסע מאשר לזכות להזכיר את ערן אלון בפרוייקט ההנצחה הראוי להערכה "משא למסע", שהלוואי והיה לי רעיון לפרוייקט דומה לזכר אבא שלי. ומנגד, המסע סימל עבורי את תחילתה של תקופה של התמסדות, עבודה, זוגיות ומשפחה, חזרה הביתה.

למדתי לחוש מרחקים ברגליים ובעיניים. למדתי עד כמה אנחנו קטנים. למדתי שכגודל הציפיות גודל האכזבות. על בדידות. על הגוף שלי, על השרירים, על תזונה. על זמן ומרחב.

והטבע ליווה אותי כמו אלוהים. מרהיב, מנחם, מאיים, מתסכל, פראי, רוחני, מפליא, בלתי מובן, מגוון, מסתורי.

המסע עוד לא הושלם. והדרך עוד ארוכה, כמו תמיד. וטוב שכך.