חן דבסטני

הרבה מאוד זמן רציתי לטייל בדרום הארץ.
ככה, איך שאני, עם תיק על הגב, מים, אוכל ומפה.
חג הסוכות התקרב וכך גם הטיול, והתחלתי לחשוב על הציוד שאקח.
מיד עלה לי העמוד שעשיתי לו לייק בפייסבוק "משא למסע"
מאוד התלהבתי מהיוזמה המרגשת כשנחשפתי אליה בפעם הראשונה והחלטתי ליצור קשר.
זה היה קל וקצר, דיברתי עם אודליה המקסימה שמיד התאימה עצמה אליי ומסרה לי את התיק.
התרגשתי מאוד.
לפני שיצאתי לטיול הדפסתי את הכתבה שנעשתה על ערן ז"ל וגם את הפרטים שנרשמו על גבי, שלזכרו נתרם התיק.
בטרמפ, בדרך לדרום קראתי את הדברים ושיתפתי את שותפיי לנסיעה.
הסיפורים היו פשוט מצמררים. מה הסיכוי שהסיפור האהוב על ערן בילדותו יהפוך למציאות אך בדרך עקומה שהיא כזו כואבת? הסיפור שעזר לו לחלום, הפך להיות כזה שגודע את כל החלומות…
וגבי- לקרוא את הסיפור, לראות את התמונה, ולהחזיק את התיק בידיים יוצר סיטואציה משמעותית.
זו הפעם הראשונה שטיילתי כך עם כל הציוד על הגב, ולא עשיתי התאמות של התיק אליי לפני כן. זו הייתה טעות. לא מעט זמן מהטיול התיק הכביד עליי, היה לי כל כך לא נוח ואף הקשה עליי.
אפילו היו מצבים של תסכול וייאוש.
ואז פתאום חשבתי שאולי זה בעצם מאוד סימבולי. יש לי משא במסע. משא כבד. אני מרגישה קושי, אני מרגישה כאב, ועם זאת גאווה אדירה ואחריות גדולה: אני הולכת עם תיק על הגב בארץ שלנו, תיק שמנציח אדם שהיה עולם ומלואו, אדם שאהב לטייל, אדם שגם כן עבר קשיים בטיוליו וידע להתמודד איתם. אדם שחווה גם כן תסכול, תוך שראה נופים עוצרי נשימה וחווה חוויות חד פעמיות. אני יכולה רק לדמיין את האדם ולנסות ללמוד מאותו דמיון המבוסס על סיפורו.
החיבור בין המסע הראשון שלי בתצורה כזו, למשא שהיה על כתפיי- המסמל חלומות והגשמות, תקוות ורצונות, קושי וכאב, ובסוף גם הרבה אופטימיות היה מיוחד ועוצמתי.
גבי וערן- הייתם איתי בטיול, לאורך כל הדרך. מי יודע, אולי גם תהיו בטיולים הבאים… מקווה שהסבתי לכם גאווה וקצת נחת, אפילו שאיננו מכירים… נכנסתם לי ללב. תודה.