עם ערן בבוליביה

בחזרה מהמדידי

שני המסגרים הבוליביינים לא הבינו מה אנחנו רוצים.
צלצל, הסברנו להם, זהו מוט ברזל עם ראש שפיץ משולש, כמו בספר של מובי דיק בצייד לויתנים
"אבל למה אתם צריכים את זה ? " הם לא ירדו לסוף דעתנו.
"לצוד"
כאן הם כבר לא ידעו אם לצחוק או לאבד את הסבלנות אלינו.
"אנחנו חיים בג'ונגל הזה 60 שנה, אף פעם לא ראינו מישהו צד עם צלצל"

לך תסביר להם שערן רוצה להסתובב בג'ונגל עם צלצל. לצאת בריצה מעבר לאיזה שיח, לרוץ ולנעוץ את הצלצל בתנין ששוכב טיול לבוליביהומשתזף בשמש על גדות נהר המדידי. אחר כך להניף מעל הראש, כמו באיורים של הציידים והדייגים שהוא ראה בספרים של ארנסט המנגוי. ככה זה שבן אדם חיי את החיים שלו כאילו כל סצינה מצולמת לסרט וחשוב לביים אותה כך שהצופים ייהנו.
זה מה שעשה את הטיול עם ערן לכל כך מיוחד, אבל זה גם מה שחירפן אותי שוב ושוב.
אין לי בעיה שתלך עם צלצל בג'ונגל, אבל למה אני הוא זה שצריך להסביר למסגר הבוליביני, שחושב שאנחנו מפגרים, מה הצרכים שלנו ? התשובה דרך אגב – אני דיברתי ספרדית וערן לא.
את ערן אלון פגשתי בצ'ילה ומיד קלטתי שאיתו הטיול מקבל כיוון אחר. ערן גדל על הספר "בחזרה מטואיצ'י" שנכתב על ידי יוסי גינסבורג שאיבד את דרכו בג'ונגל ונמצא על ידי מדריך מקומי, רגע לפני שהחזיר את נשמתו לבורא. ערן טען שדרום אמריקה האמיתית, איך שהוא רואה אותה בדימיון, לא צריכה להסתכם בכמה טרקים (טיולים רגליים) בהרי האנדים ושלושה ימים בסיור מאורגן בג'ונגל בו המדריך מראה לך אנקונדה שתואמה מראש להופיעה פתאום.
דרום אמריקה צריכה להיות הרפתקאת הישרדות בג'ונגל, רצוי על רפסודה, עם דייג של דגי פירנאה, צייד של קפיברות ורצוי אפילו איזה דרמה שבה אנחנו הולכים לאיבוד ומוצאים אותנו אחרי חודש בו אכלנו נמלים ופגשנו יגואר פנים אל פנים באמצע הלילה. זה מה שהוא רצה עמוק בתוך ליבו והאמת גם לי זה הסתדר טוב אם יהיה הפי-אנד.
בסוף הטיול בצ'ילה נפרדו דרכנו וקבענו שנשוב וניפגש בבוליביה, שהיא המקום ב-ה' הידיעה לחפש את הג'ונגל האמיתי. חיכיתי לערן בלה-פז בירת בוליביה, שיחזור מפרו, שם הוא פגש את מיכל, חברתו שהגיע מהארץ לביקור קצר. במשך השבוע חיפשתי מידע על איזה שהוא נהר נידח שלאורכו אין בני אדם ובו נגשים את החלום על ההרפתקאה האמיתית. אין בשום מקום מידע כתוב, או שלפחות לא מצאתי, אבל למרבה המזל פגשתי אנתרופולוג צרפתי שישר הבין למה אני חותר. "מדידי" זה המקום שאתה מחפש. אין שום דבר דומה לזה. עשיתי מחקרים בכפרים באזור וזה הנהר הכי נידח בבוליביה.
דייג שפמנוניםהוא לא ידע לתת לי הרבה פרטים. "צריך להגיע לכפר זה וזה, משם ללכת במשך שלושה ימים במעבה הג'ונגל עד לנהר. בונים רפסודה ויורדים את הנהר במשך שבועיים, שלושה עד לכפר אספרנסה שמשמעות שמו הוא "תקווה" אז עדיין לא ידענו כמה המשמעות של שם הכפר מתאימה לו.
"בשביל לעבור את הג'ונגל אתם צריכים מקומי שמכיר את הדרך והוא גם יעזור לכם בסחיבת הציוד. הוא ידריך אתכם בבניית רפסודה ולאחר מכן הוא יחזור לכפר שלו ואתם תתמודדו לבד עם הנהר. לאורך כל הנהר עד אספרנסה לא תפגשו בני אדם, אולי יש איזו שהיא בקתה מאויישת איפה שהוא לקראת סוף המסלול. לגבי הזמן שייקח לכם כל הסיפור, אני מעריך חודש, אבל אי אפשר לדעת, זה תלוי מאוד במהירות הזרימה של הנהר" סיכם הצרפתי. הוא הוסיף שאם קורה לנו משהו בדרך, סביר להניח שתוך חודש מקסימום ימצאו אותנו מכיוון שפעם בחודש עולים הפקחים של השמורה בסירת מנוע לאורך הנהר.
נשמע בדיוק מה שחיפשנו. עכשיו נשאר לנו למצוא עוד שותף או שניים ולצאת לדרך. המשימה הזו, למרבה ההפתעה (שלכם), התבררה כמשימה לא פשוטה בכלל. אלפי ישראלי מטיילים בדרום אמריקה כל שנה אבל רובם נצמדים לגל. ה"גל" זה לא שם של בן אדם זו תופעה ישראלית מעפנה למדי בה ממשיכים את השירות בגולני, רק מעבר לאוקיינוס. לא ידעתי מה זה הגל ולא ראיתי כל כך הרבה ישראלים בשלושה חודשים הראשונים שלי בדרום אמריקה עד שנחתתי בסטניגו, צ'ילה בחודש ינואר.
אח שלי, גיבור, גבר, מה קורה ? אגואה קליינטה (מים וחמים) ? פוסיבלה ?
לא רוצה להתנשא, אבל סיכמתי פה את 90% מאוצר המילים שאתה שומע כשאתה חולף ליד הגל.
ברחתי מהגל ואז למזלי פגשתי את ערן ועוד כמה חבר'ה שהיו פליטים כמוני.
בכל מקרה, אם נחזור לסיפור שלנו, בלה פז לא מצאנו אף אחד שירצה להצטרף אלינו. החלטנו שלא לוקחים בנות וכך נפסלה טל, המטיילת היחידה שרצתה לבוא איתנו. טל הייתה ממש יפה ואני ברגע של חולשה נשברתי, אבל ערן הוא איש עקרונות החלטה זו החלטה , אין בנות.
ירדנו מלה-פז ששוכנת במרומי הרי האנדים לכפר גדול ותיירותי שנקרא רורה נבקה השוכן בג'ונגל. זו נקודת המוצא לכפר הקטן והנידח אליו יש להגיע כדי לצאת למדידי. הדרך מהאנדים לג'ונגל נקראת דרך המוות. זוהי דרך מאוד ידועה שקיבלה את שמה מכיוון שמספר לא מבוטל של אנשים נהרגים בה כל שנה.
אנחנו עשינו את הדרך באוטובוס מקומי ובטוח יחסית לצלילי אוסף של צביקה פיק שבדיוק השגנו.
רורה נבקה הוא כפר שממנו מטיילים רבים יוצאים לטיולים בני יומיים עד שלושה בג'ונגל. 
שתי משימות עמדו בפנינו. הראשונה במצוא בכל מחיר עוד מישהו שיבוא איתנו. והשניה להתארגן על הציוד למסע.
חשוב להבין שביציאה לחודש של מסע שמתחיל בהליכה רגלית מתישה של שלושה ימים, אי אפשר לקחת יותר מידי ציוד. אי אפשר לקחת הרבה אוכל וחשוב לקחת רק אוכל שנותן את התמורה הכי גבוהה למשקל שלו ושכמובן שלא יתקלקל.
בקיצור, היה ברור שאנחנו הולכים לאכול אורז במשך כמעט חודש. חישבנו ששק של 45 קילו אורז יספיקו לנו. וגם אם לא, אין לנו שום כוונות לקחת אתנו יותר אורז. 15 קילו דייסת סולת עם חמישה קילו סוכר יסדרו לנו את ארוחות הבוקר לשבוע הראשון ואז אלוהים גדול.
התפריט הסגפני הזה אמור להיות מגוון יותר אם נצוד ונדוג. איך צדים ? עם רובה, ולפי דעתו של ערן, גם עם צלצל.
את הסיפור על הצלצל קראתם בהתחלה, אבל גם המשימה למצוא רובה לא הייתה פשוטה, בעיקר בשל הצורך של ערן לביים את סצינת הצייד. האמת, שכל גבר שני בכפר מחזיק רובה לצייד ואין להם איזה שהוא קשר ריגשי מיוחד לכלי הירי שמונע מהם למכור אותו לכל המרבה במחיר. כך שאין בעיה לקנות רובה.
אבל ערן לא יסתפק ברובה טוטו פשוט בו הקנה נשבר, מכניסים כדורים לקנה, טוענים ויורים. ערן רצה שוטגאן מסוג פומפה בו הטעינה נעשית על ידי דריכה של המתפס שמתחת לקנה אחורה וקדימה. כמו בסרטי פעולה משובחים. אתם רואים את זה בדימיון ?
בהתחלה לא מצאנו כזה רובה למכירה, אבל מצאנו עשרה רובי טוטו לפחות. ערן התעקש ואין מצב להזיז אותו. בסופו של דבר הגענו לבחור בשם טיקו. טיקו היה בזמנו מפורסם בארץ מכיוון שהוא היה המדריך שאיבד אך גם מצא את יוסי גינסבורג. היה לו כזה רובה ולא הייתה לו בעיה להפרד ממנו תמורת מאה ועשרים דולר או להחכיר לנו אותו תמורת שבעים דולר. עשינו וי על רובה והמשכנו לציוד הדיג.
הרכישה של הרובה הייתה רכישה אסטרטגית, לא בגלל נושא הצייד, אלא בעניין גיוס שותפים. דורון ונועם הגיעו אלינו לחדר לדבר על המסע. אין ספק שהרגע בו הם החליטו לבוא, היה הרגע בו הוצאנו מתחת למיטה את הרובה והדגמנו להם איך טוענים אותו. במהשך נועם שהיה האדם הכי חושב בחבורה הבין את הטעות שעשה. זה היה כשאיבדנו את סירי הבישול שלנו ביום השני על הנהר, אבל זה כבר היה מאוחר מידי, היינו עמוק בג'ונגל. עמית אשל היה המטייל החמישי (למעשה השלישי, כי הוא הגיע לפני דורון ונועם) שהצטרף אלינו.
כאמור, המשכנו לחנות הדייג והמוכר שאל אותנו לאן פנינו מועדות. כשהוא שמע שלמדידי, הוא פתח מגירה מיוחדת והוציא קרסים בגודל אגרוף כף יד. הייתי בשוק. לא הבנתי איזו גודל הדג צריך להיות בכדי שנשתמש בכזה קרס, ניסיתי להסביר לו שאנחנו לא הולכים לדוג כרישים. "חבר'ה, יש שם דגים בגודל בן אדם" הוא אמר, ועיניו של ערן נצצו.

העניינים מסתבכים

רכישת רובה הצייד וציוד דייג היו הרכישות הסקסיות יותר, אבל היינו צריכים לדאוג לא רק להשיג אוכל, אלא גם לדרך בה נמנע מאסונות. 
יוסי גינזבורג נפל מהרפסודה שלו ללא מנצ'טה ולכן לא היה יכול לפלס לעצמו דרך בג'ונגל, זה אחד הגורמים שעיכבו אותו. החלטנו שהמצ'טות יהיו עלינו בכל רגע נתון על הרפסודה לכן הלכנו לחייט והוא תפר לנו נדנים למצ'טות. 
מצ'טות היו דבר אחד, סכינים קטנים היו סיפור אחר. החבר'ה המקומיים אמרו לנו שיש מספר סכנות שכדאי לקחת בחשבון. הראשונה שבהם, אך הנדירה, היא האנקונדה. נחש האנקונדה יכול לשחות בנהר, לזהות בעל חיים או במקרה שלנו בני אדם, להתלפף סביבו ולמשוך אותו למטה. במקרה הזה המנצ'טה לא תעזור מכיוון שלא נוכל לשלוף אותה ואין לה להב חד. לכן הם יעצו לנו לקחת סכין קטנה שתהיה גם כן כל הזמן עלינו, כך, אם נגיע למצב כזה, האדם המותקף יוכל לנסות לשלוף סכין ולדקור את הנחש. אז תפרנו גם נדן לסכין.

הבנו שהנהר טומן בחובו סכנות רבות. לא כולם ברמת אסון, אבל גם שיתוק שאפשר לחטוף מדג הסטינגריי וכאבי תופת למשך שבוע, זה לא עניין של מה בכך. גרוע אף מכך הוא דג טפיל קטנטן שנכנס לזימים של דגים גדולים וחי לו שם באושר, מוגן ושליו. אמנם אין לנו זימים, אבל מספרים שהוא יכול להכנס לכל חור אחר בגוף ולהתקע בו בעזרת מאין שערות שפונות לכיוון אחד כנגד כיוון היציאה. המקומיים מספרים על בעלי חיים מתים שנמצאו ליד הנהר. המוות שלהם נבע מסתימה בדרכי השתן לאחר שהדג הקטן הזה חדר לשם. למרות שראינו תמונה מוגדלת של הדג הקטן והלא ידידותי הזה במשרד של שמורת הטבע, לא ידענו אם זו אגדה מקומית או משהו שבאמת קורה. בכל זאת קיבלנו החלטה – לעולם נתרחץ עם תחתונים.

אחרי שהיינו מודעים לסכנות האלו שבדיעבד הסתבר שלא הן – יהיו הבעיות שלנו בשלושת השבועות הקרובים, יצאנו לדרך.

נסענו על גבי טנדר לכפר xiamas שבו אנחנו צריכים למצוא סבלים שגם יורו לנו את הדרך לנהר וגם ייבנו לנו את הרפסודה. 

הגענו ל- xiamas ומיד יצאנו לחפש מקומיים שיתאימו לקריטריונים שלנו. מסתבר שזו לא בעיה קשה ואין גבר בכפר שלא מכיר את הדרך, מסוגל לסחוב 40 קילו על הגב ולבנות רפסודה. המשרה שהצענו הייתה אטרקטיבית ולכן מצאנו די בקלות את חוזה ושני מרעיו. קנינו איתם ביחד את מוצרי המזון  שק אורז ושק דייסת סולת ופנינו לבחור צ'כי שגר בכפר ויש לו מנסרת עצים בדרך לנהר. הוא יכול לחסוך לנו 40 קילומטרים אם ייקח אותנו על גבי המשאית שלו שבמילא חוזרת ריקה תמיד מהכפר למנסרה. קצת הופתענו שבמקום להגיד "יאללה סבבה, ברוכים הבאים" הוא תקע לנו תעריף של מאה דולר לנסיעה. חלאה, אבל מה כבר אפשר לצפות מבן אדם שמתפרנס מכריתת יערות והשמדת כדור הארץ. 

 עלינו על המשאית בלב כבד, מילא אנקונדות, דגי סטינגריי ושאר מרעין בישין, אבל ככה לשדוד אותנו לאור יום מאה דולר על הנסיעה במשאית העלובה של הצ'כי הזה. הגענו למנסרה שלו וידענו שכאן מתחיל רגע האמת. מכאן אנחנו ברגל ואין דרך חזרה. גם אם מישהו מאתנו יתחרט, וזה קרה ברגע משבר זה או אחר, אין דרך חזרה. לעולם לא נצליח לחזור לבד את הדרך בה יובילו אותנו עכשיו המקומיים. הדרך בקושי נראית בתוך הג'ונגל הסבוך ולאחר שניפרד מהם בנהר והם יחזרו לכפר שלהם, זה אנחנו עם עצמנו למשך שבועיים, שלושה עד מוצא הנהר בכפר אספרנסה. אין טלפון לוויני, מכשירי קשר, חברת ביטוח 669. אנחנו והנהר. נשמע חזק ? זה באמת היה חזק.

 התלחנו ללכת בשביל לכיוון הנהר. בשביל הזה עוברות מספר קבוצות אנשים בודדות בשנה, ולכן הוא מאוד סבוך ועצים שנפלו עליו כמובן שלא פונו. ההליכה הזו, הכוללת זחילה מידי פעם מתחת לעצים שנפלו, הלחות המטורפת והמשקל על הגב הפכו את המסע הזה, בין שלושת הימים לנהר, לאחד המסעות הקשים שעברתי. טרק של עשרה ימים בפטגוניה ומסע כומתה, לא היו

קשים כמו המסע הזה. הפליא אותי באיזה קלילות המקומיים הולכים. חוזה, מנהיג הסבלים, לקח את שק האורז, ששוקל 40 קילוגרמים, כאילו שהוא נושא תיק אוכל של בית ספר. כששאלנו אותו בכפר, איך הוא מתכוון לסחוב את שק האורז, הוא השיב שלא נדאג. כשהגענו למנסרה, הוא לקח את המנצ'טה, קילף בעזרתה קליפות מעץ והפך אותן לרצועות. מדהים כמה פילוסופיות יש סביב מערכות גב בתיקים מקצועיים בעולם שלנו והוא בשנייה מדלג על המהנדסים, המתפרות המקצועיות ומקלף איזה עץ. זו לא הייתה הפעם האחרונה בה הם הפתיעו אותנו במשך שלושת הימים בהם היינו איתם.

אז מה אני זוכר מההליכה האין סופית הזו ? בעיקר סבל. 
בגדים רטובים לגמרי מזיעה. נמלים שנופלות על הראש שלנו כשאנחנו זוחלים מתחת לעצים שנפלו. לנמלים האלו הייתה עוצמה בלסטות שלהם ששוות ערך לנבוט של פעיל שלום טורקי על המרמריס. זה היה מופע די הזוי. כל זחילה, פתאום מישהו היה מתחיל לצעוק ולזחול במהירות כדי להתרומם ושמישהו יעקור את הנמלה מהפדחת שלו. גם נחילי דבורים היו שם. 
מי שחושב שג'ונגל זה מקום של יגוארים, קופים, פילים וכו' שישכח מזה. יתושים, זבובי חול, נמלים אלו בעלי החיים שאתה נתקל בהם ביום יום.

אחרי שלושה ימים הגענו לנהר, איזו הקלה! הורדנו את התיקים וידענו שלא נצטרך לסחוב אותם יותר, או לפחות לא עם המשקל הנוכחי. דבר ראשון לדוג. 
חוזה וחבריו ידעו שיש להם אחר צהריים אחד לבנות לנו רפסודה ולדוג כמה שיותר דגים כדי לקחת הביתה. הם מאוד מיהרו על מנת לצעוד ביום אחד את המרחק שעברנו בשלושה ימים. לכן הם ניגשו עם המצ'טה לפלג נחל בו היו מים צלולים, עקבו במבטם אחרי דגים קטנים ששחו שם ושלאאאאק הורידו את המנצ'טה על דג ששחה וברגע אחד הפך לשני חלקי דג. זה הייתה הדרך המהירה והמדהימה שלהם להשיג פיתיון. 
עכשיו הם ניגשו עם ערן לנהר עצמו בו המים עכורים לגמרי וזרקו את החוטים עם הקרסים. 
אשל, אני, דורון ונועם שכבנו ונהנינו מהעובדה שכבר לא צריך ללכת יותר, עד שערן הופיע. 
"יש לי הפתעה, הוצאתי דג קטן, בואו לראות", ערן  אהב את אלמנט הדרמה. הלכנו אחריו ונדהמנו לגלות דג של שלושים קילו שכבר ראיתם בתמונות. זו הייתה יריית הפתיחה של סאגת הנהר.
אחרי שהחבר'ה דגו מספיק דגים. יצאנו למשימת בניית הרפסודה. הלכנו ליער על מנת לחפש עצי בלסה. עץ הבלסה הוא עץ מאוד קל ולכן הוא צף על פני המים ויכול גם להציף אותנו. כל מה שאנחנו צריכים זה למצוא 9 עצים כאלו. לכרות אותם עם המנצ'טה לקלף את הקליפה הכבדה שלהם ולכפות אותם כמו בצופים.
משימה סבירה בהנחה שיש 9 עצים כאלו בסביבה. באותו אחר צהריים, אלוהים היה אתנו וגם המקומיים המיומנים והסתדרנו די מהר.בהמשך המסע, לאחר לילה שבו איבדנו רפסודה כבר לא היה לנו את אותו המזל, אבל לא נקדים את המאוחר.
הלכנו לישון באותו לילה, שבעים משלושים קילו בשר של דג שפמנון ומרוצים מכך שיש לנו רפסודה שעל פי חוזה תישא אותנו בקלות עד לאספרנסה בשבועיים, שלושה הבאים. 
למחרת קמנו והחלטנו שלכבוד השקת הרפסודה נצבע את הפנים, נעשה צילום קבוצתי ונצא לדרך. קשרנו הכל טוב, טוב על הרפסודה, הצטלמנו ועלינו על הרפסודה. האמת, שדי הופתענו לגלות שהרפסודה פשוט שקעה עד הקרקעית. לא היה שום סיכוי שהיא תצוף עם חמשתינו והציוד.
חוזה המנוול היה כל כך החלטי כשהוא אמר לנו שהרפסודה תציף את כולנו, שלא חשבנו לבדוק את העניין לפני ביצוע התשלום. הם יצאו לדרכם השכם בבוקר ואנחנו נשארנו על גדת הנהר עם כמה וכמה תובנות לגבי מקומיים והיכולת לסמוך עליהם. ידענו שיש לנו יום ארוך. אתמול היה נראה לנו שלא נשארו עוד עצי בלסה באיזור ולכן התכוננו ליום מתיש של חיפושים וסחיבת גזעים. 
אם אתם קוראים את מה שאני כותב, אז כנראה שמצאנו גזעים מכיוון שבסופו של דבר בנינו עוד רפסודה ולמחרת יצאנו לדרך. לקח לנו יומיים להבין איך לנווט את הרפסודה בנהר. מזה משתמע שיומיים לא ידענו לנווט את הרפסודה והיו לא מעט דרמות שבעקבותיהם כמעט איבדנו את היכולת לאכול בשבועיים הקרובים ולתעד את המסע. 
הזרימה של המים הייתה אחת הדרכים של הנהר להתעלל בנו. כל פעם הוא הפתיעה אותנו ותפס אותנו לא מוכנים. בפעם הראשונה זרמנו לנו באיטיות על פני הנהר כשראינו גזע עץ תקוע במים וחלק ממנו בולט החוצה. העץ כנראה נפל לנהר, נסחף ונתקע. לא חשבנו שלמרות הרוחב האדיר של הנהר, הזרם ייקח אותנו דווקא לתוך הגזע. שכחתי לציין שהניווט בנהר נעשה על ידי במבוקים ארוכים ודחיפה כנגד הקרקעית במקום שהיא רדודה יחסית. שיטת ניווט זו לא עבדה כשהקרקעית הייתה עמוקה וזה בדיוק מה שקרה כשהבנו שאנחנו 
במסלול התנגשות ישיר עם הגזע. ניסיונות החתירה עם במבוקים היו לעג לרש ולא הצלחנו למנוע את ההתנגשות.

רק אז לראשונה הבנו את המשמעות של עוצמת הזרם. הזרם התחיל ללחוץ את הרפסודה את מתחת לגזע. העוצמה הייתה אדירה ולא הצלחנו לחלץ את הרפסודה. ראינו איך המים חודרים את המיכל האטום שלנו, בו שמרנו את הדברים הכי חשובים. ארנקים, דרכונים, מצלמות ותחמושת לנשק. התחלנו להספיד את כל הפריטים האלו כשלפתע ובעזרת הרבה דחיפות ולחץ הרפסודה השתחררה. החבל שלנו שהיה אחד מהפריטים החשובים למסע והיה מגולגל על הציוד, נתפס בגזע. זה היה עניין של שניות עד שנעוף מהרפסודה בעקבות החבל התפוס. צעקתי לערן שיחתוך אותו, הוא היה עם סכין ביד והיסס. "ערן תחתוך, פאק דה חבל, הלך החבל, מת, תחתוך" נטרפתי. הוא חתך.

לקח לנו הרבה זמן להירגע מהעניין. הנזק, הלחץ והריב על החבל נתן את אותותיו. עצרנו על גדת הנהר, פתחנו את המיכל. המים חדרו והרסו חלק מהמצלמות. את שאר הציוד ייבשנו. כל הסיטואציה הייתה מלחיצה וגם הנזק היה כבד. הבנו שכנראה לא סתם תיירים לוקחים מדריכים מקומיים. באותו יום לא המשכנו אבל לפחות הבנו שצריך להתרחק מגזעים שתקועים בנהר.
התובנה הזו לא היה מספיק ברורה מכיוון שלמחר הרפסודה השניה נתקעה בגזע. הנזק הפעם היה כמעט קטלני. איבדנו את כל הסירים וכלי הבישול שלנו במים. יש לנו 40 קילו אורז וחמש עשרה קילו דייסה ואין לנו איך לבשל אותם.

למזלנו, הייתה לנו קופסא ממתכת בה שמרנו את התרופות. מעתה היא תהיה הסיר שלנו. אלמלא לקחנו אותה היינו עוברים שבועיים הרבה יותר קשים. נס פחית התרופות לא מנע מנועם להתחרפן. ירד לו האסימון. 
"זה טירוף, חייבים לחזור, איך הכנסתם אותנו לסיפור הזה ? אי אפשר להמשיך. אתמול זה היה המצלמות, היום הסירים ומה מחר ? "

צייד וחישובים מתמטיים

בערב השני על הנהר היינו מהורהרים משהו. התקלות במהלך השייט לא היו נעימות ואם הייתה לנו אפשרות להזמין מסוק שיחזיר אותנו מכאן אולי היינו עושים את זה. אבל האפשרות לא הייתה קיימת. ערן החליט להרים את המורל ולהזכיר לנו לשם מה הגענו עד לכאן. הוא לקח את הרובה ויצא לג'ונגל. לאף אחד לה היה כוח להצטרף אליו , ישבנו מסביב למדורה עד שנשמעה ירייה שפילחה את השקט שמאפיין כל כך את הג'ונגל. 

"ערן, ערן" צעקנו כולנו. לא הייתה תשובה. "ערן, תענה לנו, לעזאזל" הייתה דממה ארוכה עד שדמותו של ערן הופיעה מבין העצים כשעל כתפיו מונחת איזו שהיא חיה. "הבאתי לכם מתנה" ערן התמוגג גם מהתנין שצד וגם מכך שמתח אותנו. השימוש העיקרי בתנין מת הוא חומר גלם לארנקים ומגפיים. אבל איך הופכים אותו למזון ? די מהר גילינו שהזנב הוא מקור הבשר העיקרי ואם בא לנשנש קצת עצמות, אז אפשר גם לאכול קצת בשר ברגליים. הפשטנו את התנין מעורו וחילקנו סיכונים, חלק יתבשל בסיר וחלק כשיפודים על האש.

ביומיים הבאים אשל ואני צדנו כל אחד בתורו; ברווז ומין תרנגול בר, אבל נועם ודורון עדיין חיכו לתור שלהם לצוד. נועם היה הרמת שרוני של החבורה. תמיד יתושים נטפלו אליו, היו לו גרודים מוזרים, אבל לאט לאט הוא התחיל לעבור תהליך. השיא היה שבאחד הימים כשהוא היה על המשמרת בענייני צייד הופיע על החוף מולנו ברווז. הוא נבהל ועף ישר לכיוון שלנו. נועם כיוון וירה והברווז נפל למים אך המשיך לשחות. יריה שניה והוא עדיין חי. אחרי שגם היריה השלישית לא הכריע אותו, נועם קפץ למים. אנקונדות, סטינגריי ואף פירנאות לא הרתיעו אותו, הוא הולך לסגור חשבון עם הברווז העקשן. אני מניח שאם אמא שלו הייתה רואה אותו תופס את הברווז המסכן הזה וגואל אותו מייסוריו בשבירת המפרקת שלו היא לעולם לא הייתה מאמינה שזה הבן היקר שלה. האמת, כולנו הפכנו לחיות שם. לא נעים, אבל ככה זה. חזרנו להיות כמו שפעם חיינו, בתקופה הפרה-היסטורית – מלקטים וציידים.
לא תמיד אהבנו את זה. אחת הדרמות הגדולות התרחשה כשראינו משפחת קפיברות על החוף. מכרסמים שלווים ונחמדים, שכבו להם בשמש הנעימה עד שהופיע חבורת פורעים על שתי רפסודות מעבר לעיקול הנהר. ערן ידע שהם נועדו להיות הציד שלו. הוא שיחרר מהר את הרובה שהיה קשור, טען וכיוון. כולנו התפללנו שיפספס. היו שם שלושה גורים אמא ואבא. בכל מקרה זה יהיה אכזרי, בין אם זו תהיה האמא או אחד הגורים. ערן כיוון ולחץ על ההדק. נשמע נקירה אבל הכדור לא נורה. כדור עקר. ארבעתו הרגשנו הקלה חוץ מערן שלקח את זה מאוד קשה.

ערן חי את חייו כאילו הוא הדייג הזקן בספרו של המנגווי "הזקן והים". אני מול החיה – והפעם פישלתי. ככה זרמו להם המים בנהר וגם הימים שלנו על הנהר. ביום השמיני החליטו החברה המעשיים שבינינו, אולי זה היה אשל או דורון, לבדוק את קצב ההתקדמות שלנו. נזכרנו שיש לנו מפה עם קנה מידה ושלעולם לא מדדנו את אורך הנהר ולא את קצב השייט שלנו. לא צריך בגרות המתמטיקה בשביל לחשב את המהירות של הרפסודות. מישהו ירד לחוף, ספר צעדים לאורך החוף וחישב את המרחק של הקטע הבא. בשלב הבא מדדנו זמן ואז לקחנו את המפה ולראשונה במסע הבנו מה המרחק שיש לנו לעבור וכמה עברנו עד היום. המדידה הזו הכניסה אותנו להלם. הבנו שלמרות שאנחנו שמונה ימים על הנהר עוד לא עברנו רבע מהדרך. זה אומר, שיש לנו עוד חודש לפחות, מכיוון שככל שאנחנו מתקדמים, הזרימה נחלשת. עצרנו כדי להתאושש מהנתון המדאיג הזה ועשינו ספירת מלאי של האוכל שנשאר לנו.

גילינו שהנהר נותן לנו עוד איזו קטנה בשביל שנרגיש שאנחנו במסע אמיתי ולא באיזה טיול תיירים – שק האורז השני ספג רטיבות וכל האורז בתחתית השק היה נגוע בעובש. נאלצנו להיפרד מלפחות חמישה קילוגרמים של אורז שעכשיו יותר מתמיד היו כל כך נחוצים לנו. הבנו שאיך שלא נהפוך את הסיפור נשאר לנו אורז לכמה ימים בודדים. בעקבות סיפור האורז התחיל ויכוח בין שני מחנות או ליתר דיוק ביני לבין ערן. ערן טען שכדאי לאכול מעט כדי שיספיק לכמה שיותר זמן ואני רציתי לאכול יותר ושאלוהים יעזור לנו כשייגמר האוכל. כנראה שאלוהים לא ממש רצה לעזור לנו מכיוון שהוא הכין לנו הפתעה קטנה ללילה.

 כהרגלנו, כל ערב, עצרנו לפני החשיכה, משכנו את הרפסודות לחוף והקמנו אוהלים מספר מטרים פנימה לתוך החוף. כך עשינו גם באותו ערב. שקענו לנו בשינה על בטן ריקה עד שאשל העיר אותנו וטען שאנחנו בתוך הנהר. "מה זאת אומרת בתוך הנהר ?" שאלנו, אבל מיד ראינו שאנחנו מוקפים במים. הבנו שהנהר עלה על גדותיו ויצאנו לבדוק מה קורה בחוץ. כמו שאומרים חשכו עינינו לגלות שרפסודה אחת נעלמה ואיתה כמה זוגות נעליים, ליתר דיוק נעל אחת מכל זוג מכיוון שחלק צפו סביבנו. המצב היה כל כך מחורבן שפשוט לא היה מה לעשות, ולכן החלטנו שעדיף לחזור לישון מאשר להתמודד עכשיו עם החפצים שנרטבו או שנעלמו ועם עניין הרפסודה שהלכה. על הבוקר שהפציע ואיתו ההבנה שאין באיזור הזה עצי בלסה שיכולים לשמש לבניית רפסודה חדשה בשבוע הבא.

האם לחצות קו אדום, ולאכול קוף?

לילה קשה עבר על כוחותינו במדידי. הבוקר שבא אחריו סימן את התחתית אליה הגענו. במשך שמונת הימים האחרונים עשינו פחות מרבע מהמסע, ויש לנו עוד חודש אם לא יקרה נס. לגבי אוכל – אם נס פח השמן מבית המקדש לא ישחזר את עצמו בגרסת עדכנית לשק האורז שלנו, יש לנו אוכל לעוד ארבעה-חמישה ימים. ולסיום חסרה לנו רפסודה שנסחפה עם הזרם בלילה ועכשיו אנחנו נמצאים במקום בו אין ולו עץ בלסה אחד. ועל זה נאמר "מעולם מצבנו לא היה טוב יותר" (שר הבטחון, משה דיין, מספר חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים)

כבר בלילה התחלנו להפנים שאחת מהדרכים להמשיך להתקדם במסע היא ששניים מאיתנו ישחו בנהר בעקבות הרפסודה. קמנו בבוקר ואחרי שסרקנו את השטח ולא מצאנו עצי בלסה מתאימים, נועם וערן התנדבו להיות הראשונים ששוחים. הבנו, שבמקרה הטוב נמצא את הרפסודה מעבר לאחד מעיקולי הנהר ובמקרה הרע נשחה כמה שבועות.

זכרנו את ההוראות שקיבלנו מהמקומיים לגבי שחייה בנהר. נועם וערן חגרו חגורה ובה נדן וסכין נגד אנקונדות וביד השניה אחזו בחבל שקשרנו לרפסודה. מחוייכים יצאנו לדרך והפעם באמת הרגשנו שהטבע מנסה לפייס אותנו על מה שעולל לנו עד כאן. אחרי שני עיקולים מצאנו סנדל אחד, שני עיקולים נוספים ומצאנו את הרפסודה.

השתלטנו על הרפסודה וחזרנו לשיגרה. בערב, לערן נמאס כבר מההקנטות שלי לגבי ה"צורך הקיומי" בצלצל שטרחנו והבאנו עד לכאן והוא החליט לעשות מעשה. הוא ואשל יצאו עם הבטחה, הם לא מתכוונים לחזור עד שיצודו בעזרת הצלצל. הם ייצאו אל הלילה וככל שהם התקדמו, כך הם סיפרו, הם ראו יותר ויותר זוגות עיניים אדומות מביטות בהם מתוך החשכה. כשהצלצל בידיו של ערן , רחשי הג'ונגל מסביב וחושך מוחלט, הם התקדמו לאט, לאט ובכל פעם זוג העיניים נעלם ואחר הופיע במקומו רחוק יותר. עד שהגורל הפגיש אותם עם תנין שרק בקע מהביצה וברוב תמימותו לא ידע שהוא אמור לברוח אם מתקרבים אליו שני אנשים בהירי עור עם צלצל ביד. שעה לאחר שייצאו, הם הופיעו כשעל הצלצל משופד תנין תינוק שהיה נראה יותר כמו לטאה גדולה. זהו! ערן עשה וי על צייד בעזרת צלצל בג'ונגלים של דרום אמריקה. אפשר להמשיך הלאה.

האמת שהלאה, היה שגרה די משמימה של שייט, כוס אורז בבוקר, כוס בצהריים וכוס בערב. עקיצות מזבובי חול במהלך היום ועקיצות מיתושים בלילה. לחץ הולך וגובר שההורים יפעילו את יחידת החילוץ של הביטוח אם לא יקרה נס ונגיע לאספרנסה.

ואכן קרה נס. הנס הזה התחיל עם רעש של מנוע והמשיך כשמעבר לעיקול הנהר הגיח מולנו קנו ממונע ועליו כמה מקומיים. לא ידענו את נפשנו מרוב התרגשות. סימנו להם לעצור וניווטנו את הרפסודות לגדה. דורון שדיבר ספרדית טוב מכולם, פנה את שני המקומיים שנראו המנהיגים. התברר לנו שהם מהנדסים והשאר פועלים. מסתבר, שהם עולים לבדוק משהו במעלה הנהר ועוד כמה ימים הם יחזרו. אין להם בעיה לאסוף אותנו בדרכם בחזרה, כמובן שללא הרפסודות. הם יכולים למכור לנו מוצרים כגון סוכר, אורז, שמן ותבלינים והכי חשוב, להזמין אותנו עכשיו, על חשבון הבית, לארוחת ערב בשרית. ארוחה בשרית !!! " מה בתפריט ? " שאלנו. הם סימנו לחבר'ה להביא משהו מהקנו. גופות קופי העכביש הירויות שהם נשאו היו קו אדום בשבילנו. לירות בתנינים, ברווזים או אפילו בקפיברות, זה דבר אחד, אבל לראות ככה את הקופים החמודים והאנושיים האלו זה כבר היה משהו אחר לגמרי.

כשיצאנו לג'ונגל החלטנו שאנחנו לא צדים בע"ח מיוחדים, נדירים או עם אופי אנושי כמו קופים. לא חשבנו אפילו פעם אחת לירות בלוטרות הענק ששחו לידנו. כך גם לגבי להקות תוכי הארה בצבעים יפיפיים שהתעופפו מעלינו כל יום. אבל את הקופים האלו לא אנחנו צדנו, אז מותר לנו או לא ? השלב הראשון של הפיכת הקוף לתבשיל לא היה סימפתטי. הם שרפו את השערות שלהם על המדורה ואז עם סכין הם הסירו את שארית השערות.(זה מה שאתם רואים בתמונה). "איך אתם מעדיפים אותם? על האש או בתוך תבשיל? "

סוף המסע

"איך אתם מעדיפים אותם? על האש או בתוך תבשיל? "שאלו אותנו החברים החדשים שלנו.
הם כמובן דיברו על הקופים שצדו. 
"לא משנה לנו" הריח של הבשר האדום, שהתחיל להיצלות, כבר הגיע לאף והטריף אותנו.
יותר משבועיים לא אכלנו לחם ובשר אמיתי. 
אין ספק שזה היה אחד הרגעים שזכורים לנו מהמסע. המפגש עם בני אדם, התקווה שהם הפיכו בנו כשהבטיחו לנו שיאספו אותנו כשיחזרו וארוחה משגעת על בסיס בשר קוף שטעמו כטעם בשר פרה שהיה כל כך חסר לנו.
לאחר הארוחה נפרדנו מהם וסימנו עוד וי בטיול שלנו, עכשיו היינו שבעים ורגועים.

שני לילות אחרי אותו מפגש, שיחקנו וויסט באוהל עד מאוחר. העובדה שלא ישנו הצילה אותנו מעוד חודש על הנהר. שמענו את המנוע שוב וזינקנו מהאוהלים בידיעה שרק יממה מפרידה בינינו לבין חזרה לציביליזציה. קפצנו על גדת הנהר בטירוף כדי שלא יפספסו אותנו וזהו, פרק הרפסודות על הנהר היה מאחורינו. הם חיכו שנארוז, ניפרד מהרפסודות בטקס חגיגי ונעלה על הקנו שלהם. המחשבות על לחם, מקלחת ופגישה עם מטיילים אחרים לא הפסיקו לרוץ בראש של כל אחד מאתנו.

מרות שהחוויה הגדולה ביותר מבחינתינו הייתה העובדה שיצאנו לבד ללא מדריכים ושהצלחנו להתמודד לבד עם הטבע, היה תענוג צרוף להצטרף לחבר'ה מקומיים ולראות את המיומנויות שלהם. 

במהלך השייט, עלינו על גזע עץ והמדחף נשבר. הייתי בטוח שנתקענו עכשיו לכמה ימים. עצרנו בצד והם אמרו לנו שתוך שעה יהיה לנו מדחף חדש. אחד מהם כרת עץ והתחיל לגלף מדחף חלופי. בינתיים ערן יצא ללגונה בקרבת מקום עם כמה חבר'ה והם חזרו עם עשרים דגי פירנאה. בדיוק כמו שהם אמרו, תוך שעה היה מדחף וגם ארוחת צהריים טעימה.

הגענו לכפר אספרנסה והסתבר לנו שזו לא סוף הדרך. מכיוון שגם כאן צריך להמתין עוד שבוע לסירה שתגיע ותיקח אותנו לרורנבקה. הייתה רק דרך אחת לצאת מכאן באופן מיידי, אבל אליה וקוץ בה.
מטוס קל נחת בכפר כדי לקחת את שני המהנדסים. במטוס היו חמישה מושבים ואנחנו כאמור היינו שבעה ביחד איתם. 
"אפשר לקפל את המושבים, אבל זה לא העניין" אמר הטייס.
"הבעיה היא המשקל. כמה כל אחד מכם שוקל?" הוא פנה אלינו.
הבנו שזה עניין של חיים ומוות או ליתר דיוק של עוד שבוע עד לציויליזציה, מכיוון שאספרנסה לא הייתה פריז של האמזונס. 
כל אחד הוריד 10% מהמשקל שלו והגענו בדיוק לתקרת המשקל שהמטוס יכול לשאת. הטייס לא רצה לקחת סיכון, אבל אנחנו עודדנו אותו ואמרנו לו בישראלית שיהיה בסדר. אשל כבר היה מוכן לוותר ולהישאר, אבל, נו באמת ? לא נשאיר אותו כאן לבד. אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד. הטייס השתכנע וכולנו נדחסנו עם התיקים לחלק האחורי לאחר שהורדנו את המושבים.
מסלול ההמראה היה במורד גבעה והמטוס דילג בקלות לאויר. חצי דקה אחרי ההמראה נשמע צפצוף חזק מתא הטייס. 

נועם, שהיה מספר חודשים חניך בקורס טייס, החוויר בשנייה. 
"מה קרה נועם?" הוא נראה לחוץ בצורה קיצונית.
"מה שאתם שומעים זו אזעקת הזדקרות. זה אומר שהטייס לא יכול יותר למשוך את הסטיק ולעלות, כי אם הוא יעשה את זה, המטוס יצלול ויתרסק. תראו את הצמרות של העצים מתחתינו"
הבטנו מהחלון והתחלנו להתפלל, יותר מזה לא יכלנו לעשות.
היינו מטרים ספורים מעל הצמרות ועשה רושם שהמטוס מאבד גובה. 
מה עושים ברגעים כאלו חוץ מ"שמע ישראל" ? אנחנו לא ידענו מה לעשות.

למזלנו, הטייס כן ידע. 
למעשה, הוא ידע, מה שאנחנו לא ידענו, והוא – שעוד רגע נעבור מעל הנהר ואז לא יהיו עצים.
הוא ירד לכיוון המים, תפס תנופה, כמעט נגע במים והתרומם לשמים.
זהו, תם ונישלם הפרק הזה. 
הדבר הקרוב ביותר למונח הרפתקאה שכל אחד מאיתנו עבר בחיים. 
לשלושה שבועות הרגשנו כמו אותם מגלי ארצות שקוראים עליהם בספרים. 

 

להרפתקאה הזו, אף אחד מאיתנו לא היה מגיע אילמלא פגשנו את ערן אלון. 
חברים של ערן הציגו אותו הרבה פעמים בפני זרים: "תכירו, זה ערן אלון, האיש והאגדה"
ערן היה בחור מדהים. חכם בצורה יוצאת דופן (773 בפסיכומטרי), הכיר פרקים מהתנ"ך ושירים של משוררים בעל פה. היה צייד, דייג וצפר. הכיר כל ציפור ובעל חיים על פני כדור הארץ. ובעיקר גרם לך לעשות דברים שלא תשכח לעולם.

ערן נהרג באפריקה, מספר חודשים לאחר שחזרנו מהמדידי. רק האבל הכבד על מותו העפיל על התחושה המוזרה שאפפה את כל חבריו באשר הם. המוות שלו מתנין היה נראה כמו מן סיום שמתאים רק לערן. לכולם היה ברור שאם כבר הוא היה צריך למות, זו הדרך שהוא היה בוחר. 
אין ספק שערן חסר לכל מי שהיה חבר קרוב שלו.