ורד אביישר

ורד נולדה וגדלה בקיבוץ עין הנצי"ב שבעמק המעיינות, למדה בבית הספר שק"ד, בקיבוץ שדה אליהו. לאחר סיום לימודיה בתיכון בחרה ללמוד במשך שנה בבית המדרש לנשים במגדל עוז ולאחר מכן שירתה כמש"קית הוראה בחיל החינוך.

עם שחרורה מצה"ל טיילה במשך כחודשיים בשביל ישראל, וצעדה בו מתחילתו ועד סופו.

ורד עברה לגור בירושלים, עבדה בעמותת שק"ל במסגרות תעסוקה לבוגרים בעלי צרכים מיוחדים ולמדה באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון במסלול פכ"ם (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה). במהלך הלימודים ליוותה מסעות של חוגי סיירות של קק"ל ע"ש אורי מימון, במסגרת מלגת לימודים. בין לבין טיילה בגיאורגיה וביוון, ויצאה לטיול שורשים באיטליה עם סבתה ונכדים נוספים.

לאחר שהשלימה את כל חובות לימודיה יצאה ורד לטיול בנפאל. בחול המועד סוכות, י"ח בתשרי תשע"ח, 8 באוקטובר 2017, נהרגה ורד בהתהפכות הג'יפ בו נסעה בדרכה לרכס האנאפורנה, והיא בת 26.

ורד אהבה את הארץ, את שביליה, ואת אנשיה, אהבה לתת מכל מה שיש לה לאחרים – מילה טובה ואוזן קשבת לחבר, עזרה לילד שנפל מהאופניים ברחוב, ציוד ובגדים שכרגע לא בשימוש, מתנות לאחיינים בכל הזדמנות. אורחים ומטיילים רבים לנו בדירתה בקיבוץ, וגם בדירתה בירושלים אהבה לארח משפחה וחברים. במיוחד אהבה לתת מכישרונותיה הרבים – בנגינה, בבישול, ביכולת ללמוד וללמד בסבלנות רבה, בתבונה ובחכמת חיים.

כל מי שזכה להכיר את ורד, אפילו קצת, התאהב בחיוך שלה, בשמחה הפשוטה והטבעית שהיא הקרינה. חכמה ומבריקה, מציבה לעצמה מטרות ואתגרים ונחושה לעמוד בהם. אוהבת את החיים ונהנית מהם.

 

דברים שכתבה ורד בעקבות הטיול בשביל ישראל:

אני לאט לאט מרגישה כל מיני דברים שלמדתי מהשביל, כרגע אני פשוט מתגעגעת ורוצה שוב לקחת את התיק עם מה שצריך בתוכו וללכת לטבע, לראות נופים, מקומות, אנשים. לא כל כך משנה אם זה בצפון, בדרום, בירדן, או באירופה. יש משהו משמח בידיעה שמה שבן אדם צריך כדי להיות מאושר זה כמה ליטרים של מים, קצת אוכל, ומינימום של ציוד הכרחי.

במהלך השביל יצא לי לחשוב – מה גורם לי לקחת חודשיים חופש מהחיים שלי, לשים הכל בצד ופשוט להתחיל ללכת מהבוקר עד הערב כל יום? אם נודה על האמת, זה לא באמת כיף ללכת כ"כ הרבה קילומטרים, במיוחד לא עם תיק כבד על הגב, גם כשחם מאוד וכשהגוף כואב. מה שאני הבנתי עם עצמי זה שיש כל כך הרבה דברים שבאים ביחד עם החלק הפיזי של הטיול שבשבילם כדאי ללכת. לפעמים זה הנופים המדהימים שאתה נהנה מהם יותר אם אתה יודע שעבדת קשה בשביל להגיע אליהם, לפעמים זו תחושת הסיפוק של העמידה ביעדים שהצבת לעצמך, לפעמים זה היציאה מהשגרה, השקט, ההתנתקות מהפלאפון, מחשב, אינטרנט וכו' והיכולת להסתפק במועט. והרבה פעמים, במיוחד בשביל ישראל, האנשים שאתה מטייל איתם או פוגש במהלך הטיול הם אלה שעושים את החוויה למיוחדת…תמיד אהבתי טיולים ואף פעם לא השקעתי מחשבה בשאלה למה, אז עכשיו התחדדו לי כמה דברים ואני מקווה למצוא את אותן ההנאות והחוויות גם במקומות ובטיולים אחרים ולא רק להתרפק על זיכרונות שביל ישראל…

ורד אביישר