ורד אביישר (17.04.91-08.10.17)

ורד נולדה וגדלה בקיבוץ עין הנצי"ב שבעמק המעיינות, למדה בבית הספר שק"ד, בקיבוץ שדה אליהו. לאחר סיום לימודיה בתיכון בחרה ללמוד במשך שנה בבית המדרש לנשים במגדל עוז ולאחר מכן שירתה כמש"קית הוראה בחיל החינוך.

עם שחרורה מצה"ל טיילה במשך כחודשיים בשביל ישראל, וצעדה בו מתחילתו ועד סופו.ורד אביישר

ורד עברה לגור בירושלים, עבדה בעמותת שק"ל במסגרות תעסוקה לבוגרים בעלי צרכים מיוחדים ולמדה באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון במסלול פכ"ם (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה). במהלך הלימודים ליוותה מסעות של חוגי סיירות של קק"ל ע"ש אורי מימון, במסגרת מלגת לימודים. בין לבין טיילה בגיאורגיה וביוון, ויצאה לטיול שורשים באיטליה עם סבתה ונכדים נוספים.

לאחר שהשלימה את כל חובות לימודיה יצאה ורד לטיול בנפאל. בחול המועד סוכות, י"ח בתשרי תשע"ח, 8 באוקטובר 2017, נהרגה ורד בהתהפכות הג'יפ בו נסעה בדרכה לרכס האנאפורנה, והיא בת 26.

ורד אהבה את הארץ, את שביליה, ואת אנשיה, אהבה לתת מכל מה שיש לה לאחרים – מילה טובה ואוזן קשבת לחבר, עזרה לילד שנפל מהאופניים ברחוב, ציוד ובגדים שכרגע לא בשימוש, מתנות לאחיינים בכל הזדמנות. אורחים ומטיילים רבים לנו בדירתה בקיבוץ, וגם בדירתה בירושלים אהבה לארח משפחה וחברים. במיוחד אהבה לתת מכישרונותיה הרבים – בנגינה, בבישול, ביכולת ללמוד וללמד בסבלנות רבה, בתבונה ובחכמת חיים.

כל מי שזכה להכיר את ורד, אפילו קצת, התאהב בחיוך שלה, בשמחה הפשוטה והטבעית שהיא הקרינה. חכמה ומבריקה, מציבה לעצמה מטרות ואתגרים ונחושה לעמוד בהם. אוהבת את החיים ונהנית מהם.

דברים שכתבה ורד בעקבות הטיול בשביל ישראל:

ורד אביישראני לאט לאט מרגישה כל מיני דברים שלמדתי מהשביל, כרגע אני פשוט מתגעגעת ורוצה שוב לקחת את התיק עם מה שצריך בתוכו וללכת לטבע, לראות נופים, מקומות, אנשים. לא כל כך משנה אם זה בצפון, בדרום, בירדן, או באירופה. יש משהו משמח בידיעה שמה שבן אדם צריך כדי להיות מאושר זה כמה ליטרים של מים, קצת אוכל, ומינימום של ציוד הכרחי.

במהלך השביל יצא לי לחשוב – מה גורם לי לקחת חודשיים חופש מהחיים שלי, לשים הכל בצד ופשוט להתחיל ללכת מהבוקר עד הערב כל יום? אם נודה על האמת, זה לא באמת כיף ללכת כ"כ הרבה קילומטרים, במיוחד לא עם תיק כבד על הגב, גם כשחם מאוד וכשהגוף כואב. מה שאני הבנתי עם עצמי זה שיש כל כך הרבה דברים שבאים ביחד עם החלק הפיזי של הטיול שבשבילם כדאי ללכת. לפעמים זה הנופים המדהימים שאתה נהנה מהם יותר אם אתה יודע שעבדת קשה בשביל להגיע אליהם, לפעמים זו תחושת הסיפוק של העמידה ביעדים שהצבת לעצמך, לפעמים זה היציאה מהשגרה, השקט, ההתנתקות מהפלאפון, מחשב, אינטרנט וכו' והיכולת להסתפק במועט. והרבה פעמים, במיוחד בשביל ישראל, האנשים שאתה מטייל איתם או פוגש במהלך הטיול הם אלה שעושים את החוויה למיוחדת…תמיד אהבתי טיולים ואף פעם לא השקעתי מחשבה בשאלה למה, אז עכשיו התחדדו לי כמה דברים ואני מקווה למצוא את אותן ההנאות והחוויות גם במקומות ובטיולים אחרים ולא רק להתרפק על זיכרונות שביל ישראל…

קורל משצית מיבנה (4 לאוגוסט 2018):
בשבוע האחרון יצאתי לקורס סיון (קורס סיור וניווט מהמשצים מטעם שלח)
הקורס היה מסע פילים- כלומר נושאים את כל הציוד לשבוע על הגב. (יש רק תיק אחד).
לשם כך הזדקקתי לתרמיל טיולים איכותי, גדול ונוח.
יומיים לפני הקורס ועדיין לא היה לי תיק המדריכים שלי סיפרו לי על ארגון מסע למשא אשר משאיל תיקים לטיולים תוך כדי הנצחת תרמילאי.
אני הנצחתי את ורד אביישר.
ורד אהבה את הארץ, את שביליה ואת אנשיה. 
מאוד התחברתי לדמות של ורד, הייתי שמחה להכיר אותה ולהיות בן אדם טוב כמוה.
כששמעתי על הסיפור של ורד וסיימתי את המסע שלי הרגשתי גאווה כאילו אני הייתי זו שהגשמתי את שאהבה.

אסף חסון (16 ליולי 2018):

קוראים לי אסף חסון, ואני מש"צ (מדריך שלח צעיר) בן 16. בתאריכים 8-13/7, הייתי בקורס סיו"ן (סיור וניווט) בו צעדתי למעלה מ 40 ק"מ עם תיק מלא ציוד על הגב. בהכנות לקורס, פניתי לעמותת משא למסע, ברצון להשאיל מהם תיק כדי להנציח מטייל שנהרג במהלך טיול. את העמותה הכרתי ממשצים אחרים, אשר גם הם הנציחו מטיילים נוספים דרך התיקים. כאשר פניתי לעמותה, הם הפנו אותי למשפחת אביישר מקיבוץ עין הנציב. כשהגעתי אליהם לשיחה, התגלה לי כי אני הראשון שמנציח את ביתם ורד אביישר, מטיילת שנהרגה ב8.10.2017, ע"י התהפכות הג'יפ בו נסעה בדרכה לרכס האנאפורה, והיא רק בת 26. הייתה לי הזכות להיות הטייל הראשון שמנציח את ורד. לאורך כל הקורס, אנשים שאלו אותי על התיק, והסברתי להם על העמותה ואף על ורד, על מנת להנציח אותה. יחד עם זאת, בשיחה שערכתי עם חבריי לקורס הצגתי להם את סיפורה של ורד. אני מקווה שתיפול לידי הזכות שוב פעם להנציח את אחד המטיילים שנהרגו, בקורס המש"צים הבא. 
תודה רבה לעמותת משא למסע ולמשפחת אביישר, שלא תדעו עוד צער.