שביל ישראל עם ילדים

(מש' מלמד+ויינגרטן)

קחו כמה דקות כדי לקרוא על הטרק המשפחתי שלנו.

למה ? מכיוון שלמסע שעשינו על שביל ישראל יש עוצמה ואתם גם יכולים לעשות את זה.

לא המצאנו את הגלגל אבל מצאנו נוסחה מנצחת.

הנוסחה הזו יכולה להפוך מחשבה כמו:

"וואוו, נשמע טוב, היינו גם רוצים לעשות…"

ל-"בואו נקבע תאריך לשנה הבאה ונשריין 6 תרמילים ממשא למסע (כן, יש גם תרמילים לילדים)"

אז אתם מוזמנים לקרוא ולשתף.

בברכה אורי מלמד.

המידה ואתם מעוניינים לקרוא מידע נוסף על הטיול שלנו וטיולים נוספים, מוזמנים ללחוץ על הקישור הבא – שביל ישראל עם ילדים 

הרעיון הבסיסי

הרעיון הבסיס הוא לעשות שלושה מקטעים של שביל ישראל. סה"כ 50 קילומטרים פעם בשנה ולהתמיד במסורת הזו לאורך שנים. לא מקטע אחד, ולא שניים. הנוסחה היא 3 מקטעים – 50 ק"מ. האם ילדים בכיתה ג', ה' או ו' יהיו מסוגלים לזה ? התשובה – כן.

זה התחיל בהרצאה של מתן חדד על המסע שלו בשביל ישראל. הילדים נדלקו וסיפרו לחברים. אבא של החברים, ערן, התקשר ושאל אם בפורים יסתדר לנו לעשות שלושה ימים על השביל. נורת האזהרה נדלקה – יש כאן משהו!!!

איך התוואי שלנו צריך להיראות ?

לא מאוד רחוק מהבית מכיוון שאם אחד הילדים יישבר צריך להזעיק את אמא (לא ידענו למה לצפות)

תחבורה ציבורית עד לנקודת ההתחלה ומנקודת הסיום.

יישובים על הציר כדי לא להיסחב עם הרבה מים ואוכל וכדי שנוכל להיכנס למסעדה אם נרצה ולישון בבתים של אנשים שיארחו אותנו או סתם בחדרי אירוח.

מקטעים בדרגת קושי בינונית

ולכן הבחירה – מקטעים 10-11-12 מהתבור לצומת יגור.

מה לקחנו ואיך התארגנו ?

התרמילים היו תרמילים של משא למסע. שני תרמילי 65 ליטרים ו-4 תרמילים בנפח 35-45 ליטרים.

הילדים לקחו בתרמילים הקטנים שק שינה, בגדים להחלפה, 0.5 עד ליטר וחצי מים כלי אוכל וחלק מהאוכל

אנחנו המבוגרים לקחנו 3 ליטרים מים, גזיה, סיר ואוכל. וכמובן שק שינה, בגדים וכו'

מפות סימון שבילים של שני האזורים – חובה. מפת גליל תחתון ומפת הכרמל.

תקציר המסלול

יום א' – טיפוס על הר תבור, הליכה דרך מטעים ויער לכפר עין מאהל (ללא עלייה להר דבורה), נצרת עילית, משהד והגעה לנקודת הסיום במצפה הושעיה. 18 ק"מ – יום קשה.

יום ב' – הליכה מתחת לציפורי, יער הסוללים, צומת המוביל, כעביה והליכה מנהלתית עד אלוני אבא ללינה. 16 ק"מ – יום קל.

יום ג' – מאלוני אבא בחזרה לכעביה, נחל ציפורי, תחנת הנזירים ועין יבקע על הדרך. עלייה לכביש שמוביל  לנופית וירידה לצד השני לאורך ואדי, טיפוס קטן לגבעה אחרונה לפני ירידה אחרונה לכפר הנוער הדתי בכפר חסידים. 19 ק"מ (הארכנו בגלל הסטייה לאלוני אבא) יום בינוני – לא קשה פיזית אבל יצא ארוך.

מסקנות עיקריות  

כשמציבים רף גבוה בסופו של דבר עומדים בו. הילדים שלנו לא עמידים במיוחד ובסופו של דבר כולם סיימו.

המעבר בכפרים עם מסעדות מאוד עזר. הישיבה במסעדה בשלוש-ארבע אחרי צהרים נותנת כוח להמשיך עוד קטע ארוך אחרי צהרים.

אירוח בבתים זה דבר חזק והייתי מגדיר אותו  כ"נותן כוח". אם היינו ישנים בשטח היה יותר קשה. לנו היו משפחות שהכרנו וארחו אותנו אבל גם מונית לנצרת או לכל מקום אחר יכולה לסגור את הפינה הזו.

חייבים מסגרת זמן להליכה. אי אפשר לעצור כל עשרים דקות כשלמישהו קשה. ההפסקות גוזלות זמן רב ולכן אם עושים יותר מידי הפסקות פשוט לא מסיימים את המקטע. ולכן שותים בהליכה וגם אם קשה ממשיכים עד השעה שהגדרנו לעצמנו את ההפסקה.

לא מעלים מראש אפשרויות חיתוך וקיצור והקפצה. יוצאים בראש של "הולכים ברצף מההתחלה ועד הסוף – זה האתגר" וניתן לעמוד בו.

"משא למסע" במסע שלנו  

נושא התרמילים הוא קריטי בהליכה כזו. מערכת גב טובה וגודל תרמיל מתאים זה אחד המפתחות להצלחה. ולכן האפשרות שלכם (אני פונה למשפחות שמתעניינות) להשאיל מאתנו מספר תרמילים שחלקם מתאימים לילדים וחלקם למבוגרים מעניקה למסע הזה את הבסיס הראשון ליציאה אליו.

מעבר לכך, לי אישית המסע קיבל משמעות נוספת. הלכנו עם התרמילים שנתרמו לזכר אור אסרף, גבי אינגל, ערן אלון וגיא בן זאב. 6 תרמילים על השביל עם נוכחות גדולה.

בערבים הגענו למשפחת שהם בהושעיה ולמשפחת נפתלי באלוני אבא והתארחנו אצלם. זה היה מפגש ראשון שלי עם טובה ומויש הוריו של נדב שהם שנהרג בסופה באנפורנה ועם מאיה אחותו של גיא בן זאב שנהרג בטיפוס על הר האלפמיו בפרו. עד היום במסגרת המיזם דיברנו בטלפון, שלחנו הודעות טקסט ונפגשתי איתם לכמה דקות כדי לקבל מהם תרמילים. הפעם זה היה שונה, אחרי שהילדים פרשו לישון (הם קיבלנו פינוק א-א מטובה ומויש) ישבנו ודיברנו על נדב ועל המיזם עצמו. אצל מאיה ומתן זה היה שונה. השאירו לנו מפתח להיכנס לבית והם הגיעו יותר מאוחר. התקלחנו ואז הגיעו בסערה מאיה, מתן ושלושת הבנות. אצלנו היו 4 בנים והם די מהר הסתדרו ביניהם. שימח אותי מאוד שמאיה אמרה לי שהיא כבר חושבת לעשות את מה שעשינו עם הבנות.

מה זה מסע מחש"ל ?

מחש"ל – מש"צים ח' שביל ישראל. הרעיון למסע שלנו מבוסס על פרוייקט בית ספרי במקיף ח' שאנחנו (אני, מירי ואוסנת, כולנו מורי של"ח) יזמנו בבית הספר שלנו. מסורת של 20 שנה שהתחלנו ב-2014 שמטרתה לצאת כל שנה ל-3 מקטעים של השביל, סה"כ כל פעם 50 ק"מ. התחלנו בקיבוץ דן בתחילת השביל ובשנת 2034 נסיים בחוף אלמוגים באילת. מי שמצטרף אלו המש"צים (מדריכי של"ח צעירים) תלמידים בפועל בבית הספר ובוגרים שלנו. עם סיום כל מסע כולם כבר מחכים למסע של שנה הבאה. כך אנחנו יוצרים מסורת ומחויבות שגורמת לבוגרים שלנו להמשיך ולהיות אתנו בקשר פעם בשנה לפחות. זה כיף וזה מחשל.

המסע עצמו

יום א' – מקטע 10

חיכינו בצומת גלילות בשש בבוקר לאוטובוס לעפולה. מונית שירות עברה ואספה אל כולנו. Win win לכולנו. המונית הייתה ריקה ולקחה אותנו עד צומת גזית. התחלנו בשיבלי ועשינו טעות קלאסית אך לא קריטית. תחילת העלייה לא ברורה והתלבטנו אם הסימון הנוכחי פונה למעלה להר או ממשיך ישר. בדיוק באותו רגע עברה שם שביליסטית בודדה, נראתה תיירת, ובביטחון היא פנתה שמאלה והתחילה לעלות. אנחנו אחריה וכמובן לא על השביל. זה לא קריטי מכיוון שהתחברנו בהמשך לשביל, אבל למדנו שתמיד כדאי להשקיע מאמץ בלאתר את הסימון ולא ללכת כמו עדר כבשים. זה עוד יקרה לנו לא פעם אחת.

מאמצע העלייה התחיל להיות קשה. יש ילדים (ואנשים) שנועדו להתמודד עם קושי פיזי ויש כאלו שפחות והקושי מרפה את ידיהם. אותי, זה ממש הדאיג בשלב הזה. נכון שהתחלנו בטיפוס הכי קשה של שלושת הימים אבל על פי העלייה הזו ממש חששתי שלא נסיים את מה שתכננו.

אחרי ארוחת הבוקר למעלה אנחנו מגלים שלילדים יש יכולת התאוששות מדהימה וגם כל אחד בה לידי ביטוי במקום אחר. הירידה התלולה קשה לילדים אחרים וכך המצב מתאזן ואלו שהיה להם קשה בעלייה פתאום מרגישים חזקים. איזון בטבע J

החלטנו לוותר על קטע מסוים בו השביל עולה להר דבורה כדי שבסופו של דבר נוכל להגיע בהליכה רגלית עד מצפה הושעיה (מבלי לקחת מונית או אוטובוס) שם אנחנו מוזמנים לישון. לכפר עין מאהל הגענו בשעות החמות והעייפות. החום והקושי נתנו את אותותיהם ולכן עצרנו בתדירות גבוהה והילידים כבר התחילו לפנטז על מונית שתיקח אותנו להושעיה. זו הייתה טעות להעלות את האפשרות הזו, למזלנו העצירה לארוחת חומוס-צ'יפס-סלט במסעדה לקראת היציאה מהכפר החזירה את החבר'ה לעניינים. אחרי האוכל הלכנו ברצף 6 קילומטרים לא קשים.

כשעברנו בכפר משהד התרחשה תקרית עצובה-מצחיקה. באחת החצרות בכפר ילד בן 12 בערך קילף תפוז עם סכין. הוא ראה אותנו עוברים ויצא להגיד שלום עם הסכין ביד. ילד בן 12 ובאמצע קילוף תפוז. הילדים שלנו קפצו בבהלה לכביש וערן ואני בכלל לא הבנו מה קרה.

בשלב הזה היינו במרוץ נגד הזמן כדי להגיע להושעיה לפני החושך אבל בכל זאת נקלענו לחושך דווקא ביער והתקשנו לאתר את הסימון. היה קצת לחץ מהדור הצעיר אבל מויש וטובה היו בדרכם אלינו עם ג'יפ. הבנו שאם אנחנו על השביל הם יגיעו אלינו תוך כמה דקות ואם אנחנו לא על השביל, אז זה יהיה יותר קשה למצוא אותנו.

בסופו של דבר הם הגיעו די מהר ואספו אותנו. תוך שנייה הילדים עברו ממצב דאון למצב up. נוסעים בג'יפ, קופצים על סלעים, מקלחות חמות, ארחה מפנקת והרבה תשומת לב. האנרגיה חזרה ובגדול.

יום ב' – מקטע 11

יצאנו ליום רגוע יותר. שיא היום היה במסעדת הטחנה בכפר כעביה שבה בעל המסעדה טחן אותנו ולקח לנו 40 שקלים למנת חומוס בינונית מינוס. הבנו את מקור השם והבנו שרצוי לשאול לפני האוכל על המחירים, המשכנו הלאה. עוד תובנה שקיבלנו בכפר הזה הייתה שלא כדאי להסתמך על וייז אלא על המפה. הוייז הכניס אותנו לרחוב ללא מוצא כאשר מולנו קיר חצוב בהר שעליו היינו אמורים לטפס. מכיוון שלא רצינו לחזור המשכנו בטיפוס אתגרי עד לפסגה שמעלינו בה בעל הקצבייה בכפר זורק את השאריות של הבשר אותו הוא מוכר. היו מראות קשים.

הייתה לנו דילמה לגבי הלינה. הוזמנו למשפחת נפתלי אבל זה לא ממש על הדרך, הם גרים באלוני אבא שזה בערך 4 ק"מ סטייה . ולכן התלבטנו אם לישון בשטח על השביל עצמו וכך למעשה לקצר את המסע או להאריך ולהתארח. המסקנה החד משמעית הייתה שאם יש הזדמנות לסטות כדי לישון בבית, אז חובה לעשות את זה. הילדים שלנו יודעים מה זה לינת שטח אבל כשזה בא אחרי 16 עד 18 קילומטרים, זה לא כמו להגיע לחניון לילה עם רכב וכל הפינוקים. מעבר לכך, לאירוח באופן כללי יש ערך מוסף רציני ובאופן ספציפי, בגלל מהות הקשר שלנו למאיה דרך המיזם, זה עוד יותר משמעותי. כך הרווחנו עוד לילה שבו צברנו כוח למקטע השלישי. והיינו צריכים את מילוי המצברים הזה.

 

יום ג' – מקטע 12

תמיד על הבוקר נראה שזה הולך להיות קל. הקילומטרים הראשונים זורמים מהר והנוף יפה בשעה הזו של היום. שעות הצהרים הן השעות הקשות. ידענו שאנחנו רוצים להגיע עד לאן שקבענו לעצמנו ולא לוותר באמצע. ולכן אחרי שתי הפסקות וירידת קצב לקראת הצהריים החלטנו שאנחנו הולכים 3 ק"מ כל פעם מבלי לעצור. נשמע קל ?  אז זהו שלא. אחרי 40 ומשהו קילומטרים, עם תרמילים על הגב ועייפות מצטברת זה לא היה קל אבל כשישבנו בבור מים מקסים מעל כפר חסידים וראינו ממול את הכרמל הבנו שזהו, עשינו את זה.